יריחו. העיר הראשונה מעבר לנהר הירדן אותה כבשו בני ישראל בהנהגתו של יהושע בן נון עם לאחר 40 שנות נדודים במדבר.
יריחו. אחת מהערים הראשונות שהוקמו בעולם, אם לא הראשונה שבהן. עיר החורף שבה בנו מלכי החשמונאים את ארמונות החורף שלהם.
יריחו. עירה של רחב "מוכרת המזונות" - כפי שהסבירה לנו מורתנו האהובה בכיתה ב' את הכתוב בתורתנו הקדושה – ואנחנו חייכנו לעצמנו על בורותה.
היום – יריחו, העיר הראשונה שנכנסה תחת כנפי הרשות הפלסטינית לאחר הסכמי אוסלו, אבל קודם לכן, העיר שהייתה בשליטתנו המלאה ובמרכזה: "בית המושל הצבאי", או: "ארמון המושל".
ואנחנו, חיילי מילואים, גויסנו על ידי יחידת ההגנה המרחבית, זו המופקדת על הקיבוצים והמושבים באזורנו, לחודש מילואים של שמירה ביריחו. שמירה על מה? אכן, כבוד גדול: שמירה על בית המושל.
והמקום – גן עדן עלי אדמות. מי מעיין זכים זורמים בצדי הכביש הראשי ומשקים לרוויה את עצי הפפיה הגדולים ואת עצי הפומלו שצמחו לגודל לא נראו אז בשום מקום אחר בארצנו.
קראו גם:
כך נהנינו מדי יום מהכנסת האורחים האדיבה של התושבים ומפירותיה המתוקים והעסיסיים של העיר.
אבל, הרי לשמירה גויסנו, ומדי לילה 'בילינו' שש שעות ארוכות של משמרת על גג בית המושל, הבניין הגבוה בעיר בן שלושת הקומות. על הגג הוצב אף זרקור שכן או לא היה בשימוש, וכמה שקי חול מגובבים לעמדה, שמא יחליט מי לצלוף בנו, והחשוב מכל – מכשיר הטלפון הקווי.
ממש מתחתנו, חדר השינה של כבוד המושל או ממלא מקומו, כאשר הוא נפקד.
באחד מימי השישי, ערב שבת קודש, שבו רוב הסדירים נוטשים את המקום בעבור סוף שבוע מפנק בבית, נותרנו אנחנו, השומרים, כדי למלא את חובתנו בשבת קודש כביום חול.
מתחתנו נותר גם מי שהגיע למלא את מקומו של כבוד המושל הצבאי, קצין שוודאי חש דפוק ומבואס על שהושאר כך בלא תכלית הרחק מביתו לסוף השבוע.
מה עשה? עם ערב שלח את נהגו לאי שם בירושלים כדי להביא אליו את נערתו או את מי שלא תהיה כדי להמתיק עמה את גלולת סוף השבוע במרחקים.
ואנחנו, הרי על המושל או על מחליפו שומרים, ושמירה חייבת להתבצע גם כאשר אותו ממלא מקום, ממלא אותו בפעילות יתר יחד עם נערתו. ומה לעשות, יריחו אף פעם איננה קרה או קרירה מדי, ולכן החלונות נותרים פתוחים לרווחה, ומבעד להם מתגבהים, מתנחשלים ומתאנקים קולות הנערה, שמן הסתם לא נתנה כלל את דעתה לצמד השומרים שמעל ראשה.
ואנחנו, הצמד, תוהים שמא ניתן היה לפחות לעת הזו לשחרר אותנו מן הצורך להיות שותפים "מרחוק" למתרחש תחתנו, מה שלא קרה כמובן.
ואז, בהבזק של רעיון, החלטנו לפנות בכתב ישירות לרחב הזכורה לטוב במכתב, וכך כתבנו לה באותו הלילה, על גג בית המושל:
"רחב, רחב. לו ידעת, לו ראית במו עיניך את חיילי הצבא העברי המהולל, עומדים בעירך על המשמר כדי לדאוג לשלומן של ממשיכות דרכך, שחס וחלילה לא יאונה להן כל רע ושכל הזעזועים שמתחתנו לא יפילו חס וחלילה שוב את חומות העיר, רוצים לציין בפניך, היכן שלא תהיי, שעליך להיות גאה על התרומה שתרמת לעמנו ולצבאו לדורי דורות. אנו, הניצבים כך על משמרתנו בראש גג מושל העיר, אכן יודעים להעריך את כל אשר עשית למען עמנו".
בכל הכבוד וההערכה – המילואימניקים של צבא ההגנה לישראל".
ועכשיו, כל שנותר היה הוא לברר את הכתובת המדויקת למשלוח.
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים
