עוד בילדותנו שמענו את המשפט: "פעם תותחן – תמיד תותחן".
אומגה אנגליתאומגה אנגלית
אומגה אנגלית
(צילום: מעוז חביב)
אחר כך התגייסנו לצנחנים ואז שונתה בפינו האמרה והייתה ל:"פעם צנחן – תמיד צנחן".
אך לאמרות הללו ולדומות לה נוספה אצלנו, חניכי ומדריכי תנועות הנוער, גם אחת אזרחית: "פעם מדריך – תמיד מדריך". ודווקא זו הייתה ככל הנראה הנכונה מכולן.
ואכן, מאז ועד היום, ולאורך כל ימי חיי, בכל מה שעשיתי, ההדרכה קדמה לכל.
שנה נוספה לשנה ומעשה ההדרכה נצרב באישיותי, וכמי שלא פספס ולו קריאה אחת אל הדגל, התבשרתי טרם בואו של אותו קיץ בו מדובר, שנבחרתי לצאת יחד עם מדריך נוסף מקיבוץ בעמק למחנות הקיץ של תנועת הבונים באנגליה.
ההבדל בין מחנה קיץ בישראל היבשה למחנה קיץ באנגליה הרטובהההבדל בין מחנה קיץ בישראל היבשה למחנה קיץ באנגליה הרטובה
ההבדל בין מחנה קיץ בישראל היבשה למחנה קיץ באנגליה הרטובה
(צילום: מעוז חביב)
יצאתי אפוא לראשונה בחיי מגבולות המדינה ולאחר מסע שהתארך והסתבך מעט, הגעתי ללונדון, לסניף תנועת הבונים ברחוב פינצ'לי.
אחרי קבלת פנים בריטית שלא כל כך לעניין, הגיעה קבלת הפנים שהייתה מאוד לעניין, על ידי השליח הישראלי במקום. שם גם פגשתי את חברי למשלחת, גלעד, בן הקיבוץ שבעמק יזרעאל. יחד יצאנו למחרת למחנה, שעות נסיעה אחדות צפונה מלונדון.
בשטח שנשכר מבעל חווה כלשהי לתקופת הקיץ ובו עמדנו להקים את מחנה האוהלים, התוודענו לראשונה להבדל שבין מחנה קיץ בישראל היבשה למחנה קיץ באנגליה הרטובה.
לאחר שעסקנו ימים אחדים בהקמת אוהלי המגורים ואוהל חדר האוכל הענק, הגיעו החניכים ותוכנית המחנה החלה. אנחנו, צמד הישראלים, קיבלנו את האחריות על הפעילות הצופית – בניית מתקנים מסנדות, וכאלה לא חסרו לנו באנגליה המיוערת, וגם בניית מגדל. מגדל צופי גבוה, שמונה מטר גובהו, שעצם בנייתו לא רק תלמד את החניכים צופיות אלא גם תגבש אותם כקבוצה.
שנינו ידענו מלכתחילה גם את מה שלא ידעו החניכים ואפילו המדריכים המקומיים: מה'רמפה', המרפסת שבנינו בגובה של כארבעה מטרים, יקפצו החניכים ל"ברזנט", יריעת האברזין המתוחה היטב. מדובר במהלך חינוכי כפול ומכופל. מחד: התגברות על הפחד של הקופץ. ומאידך: אחריות הקבוצה כולה במתיחת היריעה והחזקתה כדי שלא יאונה חס וחלילה כל רע לקופץ.
 "פעם מדריך – תמיד מדריך" "פעם מדריך – תמיד מדריך"
"פעם מדריך – תמיד מדריך"
(צילום: מעוז חביב)
ועוד ידענו: ממשטח קטן שהתקנו בראש המגדל, יימתח חבל האומגה שייקשר היטב לגזע עץ עבות צמוד לקרקע, ושם, בשיא הגובה יצטרכו החניכים להתגבר על פחד גדול כפליים – לאחוז בידיות המתכת של האומגה כדי לצאת לדרך ולהחליק עד לנחיתה על הדשא שלמטה.
אכן, חוויה ישראלית שרק מדריכים ישראליים מביאים עמם לנוער היהודי בחו"ל.
המגדל הוקם. גלעד ואני הפגנו כמובן דוגמא אישית מהי וקפצנו ראשונים אל הברזנט ובעקבותינו התגברו מרבית החניכים על פחדם וקפצו גם הם, חוגגים כל אחד את נצחונו האישי משהצליח להתגבר על פחדיו.
עתה הגיע השלב האחרון. חבל האומגה המעובה נקשר היטב, נמתח וחוזק ו"הצניחה" ממרומי המגדל עמדה לצאת לדרך. שוב הדגמתי ראשון תוך הסבר מוקפד על כל צעד שאני עושה את אופן הגלישה מטה באומגה וגלעד בעקבותיי. עתה הגיע תור החניכים.
קראו גם:
"צריך רצועת חבל טוב כדי לקשור את החניכים לאומגה בקשר הצלה", אמרתי לגלעד.
"שטויות. ממה אתה מפחד?", אמר גלעד. "אתה באמת מאמין שמישהו ירצה להתאבד כאן?".
"אינני חושב כלום. צריך רק להבטיח על כל מקרה", חזרתי והבהרתי את דעתי.
"לא ידעתי שאתה כזה פחדן", אמר גלעד.
"לא פחדן, זה עניין של אחריות", התעקשתי.
"אני רואה שסמינר המורים קלקל אותך, אבל אם זה חשוב לך כל כך, לך תמצא איזה חבל ותקשור את הגולשים. אני מצדי בטוח שאתה ממש מגזים".
הלכתי לחפש חבל. לא מצאתי בכל המחנה את מה שרציתי, חתיכת חבל חזק ולא משופשף והסתפקתי במה שמצאתי, למרות שחשתי שאיננו מעובה דיו וחזק דיו. עם מה שהיה בידי טיפסתי למרומי המגדל.
המתנדבת הראשונה לא הייתה צפויה, למען האמת. הייתה זו דווקא נערה כבדת משקל, לא מאלה שאתה מצפה שיהיו הנחשונים הראשונים שיקפצו אל המים.
הנערה טיפסה, מתנשמת ומתנשפת למרומי המגדל, נעמדה על הרמפה הקטנה ולפתה בשתי ידיה את ידיות האומגה. גלעד הסביר לה בסבלנות רבה כל שלב ושלב למן יציאתה לדרך ועד לנחיתה על הקרקע, ואני הכנתי בינתיים את קשר ההצלה בעל שתי הטבעות וכרכתי אותו סביב גופה, מחובר לידיות האומגה.
"מוכנה?", שאל גלעד.
"רועדת אבל מוכנה", ענתה הנערה האמיצה.
"את מחזיקה חזק?", שאל.
"חזק חזק", ענתה.
"אז לספירת שלוש את פשוט צועדת לקצה הרמפה, לא קופצת אלא ממשיכה לצעוד ואז הכל יתרחש מעצמו".
"וואן, טו, טרי", מנה גלעד והנערה ממש זינקה בכל עוצמתה וקפצה אל החלל הפעור מתחת ובמלוא משקלה ניתקה את שתי כפות ידיה מהאומגה ונותרה תלויה עליה, מנפנפת בידיה וברגליה, כשקשר ההצלה מחבר אותה בחבל הדק אל מתקן הברזל בעל שתי ידיות האחיזה, עד שהגיעה בשלום אל הקרקע.
שנינו היינו בשוק. דבר כזה לא ראינו מעולם בכל השנים בהן שילחנו את חניכינו בארץ לחוויית הגלישה המאתגרת באומגה. המילים נעתקו מפינו. שנינו חשבנו מן הסתם את אותה מחשבה עצמה: אלמלא היה קשר ההצלה כרוך סביב מותניה, מה היה קורה אז? ושנינו ידענו גם ידענו, מה היה קורה. מה היה קורה לה, מה היה קורה למחנה, מה היה קורה לתנועה ומה היה קורה לנו...
אני משער, למרות שלאחר שחזרנו מהמחנות באנגליה לא התראינו עוד, שמאותו יום ואילך לא רק אני הקפדתי לכרוך את קשר ההצלה בכל הזדמנות סביב מותני כל חניך וחניכה, אלא כמוני גם גלעד ואולי אף יותר ממני.
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים