לוצי היא חתולת הבית שלנו. מה ניתן לומר עליה? פרימדונה. היא זו הבוחרת לה בדירה הקיבוצית שלנו את מקומות מנוחתה ושנתה.
כל אימת שאנו מסובין לשולחן האוכל, היא מצטרפת ומצפה כמובן מאליו לקבלת חלקה, זה המגיע לה לתחושתה כ'בת משפחה'.
מבחינתה, כך זה נראה לפחות, הדבר קשור להיבט החברתי, שכן, מעבר לכך היא זוכה כמובן תדיר למנות המזון המשובח שהיא מקבלת ישר מתוך קופסאות הבשר המשומר של לקט. (למד בפתח).
קראו גם:
לוצי חולקת אתנו את חייה כבר 13 שנים, וחשה ללא ספק שהוותק הקיבוצי אכן מעניק לה (בזכות) את כל זכויותיה ויש פריבילגיות שרק היא זוכה בהן בין כלל החתולים הנספחים לביתנו.
האמת ניתנת להיאמר, שלא את הכל לוצי זוכרת. למשל, את העובדה שלאחר צאתה לאוויר העולם מאם עלומה וחסרת זכויות ממש מתחת לביתנו, היא הותקפה באכזריות על ידי החתול שהתייחס לעצמו כמלך השכונה, והוא עמד לחסלה בנעיצת שיניים וציפורניים גם יחד, ורק אנו, דיירי הבית חשנו לעזרתה והצלנוה ממש ברגע האחרון.
את מה שארע לה אז היא איננה זוכרת, ונראה כי זיכרונותיה מתחילים מהשלב שבו זכתה לקבל במשכננו חברות קיבוצית מלאה על כל הזכויות ולצד זה – מיעוט החובות, מלבד השמירה על הניקיון, כמובן.
לא הייתי בא לספר לכם כאן על לוצי, אלמלא התמקמה במרפסת הבית חתולה רבת נוכחות, יפת מראה ומוצקת גוף, צעירה בשנים רבות מלוצי שלנו, וכל כולה מלאת הערכה עצמית. וזו, האורחת, איננה מסוגלת להבין מדוע זוכה לוצי בכל הפריווילגיות של החברות המלאה והיא – לא.
היא איננה מבינה זאת בין היתר, כי ברור לנו שלמרות שהגיעה אלינו מהיכן שהוא ללא כל תעודה מזהה, היא מעולם לא הייתה חתולת רחוב, אלא חתולה ביתית מפונקת ומדושנת עונג. על פי מנהגיה, ללא ספק חתולה עירונית מעודנת, שהשתייכה בעברה למעמדות החתוליים העליונים.
ואכן, אנחנו אמנם מכבדים אותה, למרות עברה העירוני הברור, בהכנסת אורחים (במרפסת) ובמנות מזון חתוליות גדושות בכל יום. אבל היא, ברוב חוצפתה איננה מוכנה להסתפק בזה.
וכי למה לוצי בבית והיא במרפסת? ועד להיכן תעוזתה מגעת? עד לכך שלמדה לפתוח בעצמה את דלת הפלדלת שלנו, ואז היא נכנסת, טופפת על בהונות רגליה בהכרת ערך עצמה וכמו שואלת אותנו בטרוניה חתולית – מה כבר מגיע לה שלא מגיע לי? רק מכיוון שהתגלגלתי אליכם מן העיר? כל כך קשה לכם לקלוט לחברתכם עירונית לשעבר? רק לחתולים בני המשק שלכם מגיעות כאן מכלול הזכויות בקיבוץ?
ואילו לוצי שלנו, חברתנו הקיבוצית המלאה, נועצת בה מבט זועם, איננה יודעת בדיוק כיצד עליה להגיב ומצפה מאתנו, מבחינתה – ההנהלה המקומית הקולטת לסלק את הפולשת העירונית מתחומה, שהרי לה לא מגיע!
הייתי אולי יכול לסיים בזה, אלא שנראה שעקב חלוקת המזון היומית במרפסת הבית, הולכים העניינים ומסתבכים. שכן, בנוסף לגברת העירונית שכבר הצטרפה כך לפתע פתאום, הצטרף לחבורת ה'חיצונים' שלנו בן משק, שהגיח לאוויר העולם היכן שהוא תחת הבית השכן, מאם מקומית עלומה.
הזכר הנ"ל, שגילה את "חדר האוכל" שבמרפסת, החליט שלפני כולם מגיע קודם כל לו. הרי הוא ממש בן משק! נולד וגדל כאן לידנו, מעולם לא נטש אפילו לעיירה השכנה, וודאי לא לתל אביב (שהרי מהיכן יכולה הייתה הגברת החסודה להגיע אלינו אם לא משם?).
מבחינתו היא איננה בכלל אלא אורחת פורחת. על כן, למרות יופייה, גופה החטוב ונימוסיה העירוניים, הוא החליט שאיננה אלא מטרד, והוא מקפיד להפגין את רגשות הבוז שלו כלפיה ברטינות ויללות מאיימות, למרות שהוא נזהר שלא להתקדם מעבר לכך, כי זו, מה לעשות, נראית גדולה וחזקה ממנו.
הוא רק חוזר וזורק לה בחתולית קיבוצית – כדאי שתפנימי. כאן זה לא תל אביב! כאן – קיבוץ שיתופי, ואנחנו, החתולים בני המקום מחליטים את מי קולטים ואת מי לא, וכבר החלטנו שזכות ראשונים מגיעה לחתולים בני משק שנולדו כאן להורים בני המקום!
ואני צופה ומתבונן בחבורת החתולים הזו הצמודה לביתנו וחושב לעצמי: הרי לכל הבאים מן החוץ נראים כל חתולינו ממש אותו הדבר, כשם שלנו נראו בילדותנו כל הסינים או היפנים שבעולם.
אלא שלא כך הוא הדבר. הללו חולקים עמנו את משכנם הקיבוצי וחשים, כך נראה, היטב היטב לאיזה מעמד בקבוצה זוכה כל אחד מהם – למי מעמד החבר המלא על זכויות היתר שהוא מעניק, מי חש שמגיע לו מעמד מוערך יותר אך נותר בחזקת אורח, מי נלחם על זכויותיו כבן בית במקום ומשום מה לא זוכה לקבלם, ומי מנסה להצטרף לקהילה המקומית אך נדחה, אולי סתם כך בעבור נמיכות קומתו.
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים
