היא הייתה אחת מרבות אחרות. נולדה וגדלה בעיר הגדולה. משפחה חילונית. רגילה. "ממוצעת". אבא מנהל זוטר בבנק. אמא יועצת יופי באחת הרשתות.
לצד בית הספר מצאה עצמה חברה ואף פעילה בתנועת הצופים שבעירה, וגם על לימוד נגינה בפסנתר לא פסחה.
חברות וחברים קרובים לא חסרו לכל אורך הדרך. ואז, בהמשך המסלול – צבא, טיול למזרח, אוניברסיטה – שם פגשה בו לראשונה. סטודנט בעל הופעה. גבוה. חסון. שזוף. קיבוצניק. הוא היה חביב כזה, מחזר מסוג אחר, היא חשבה, ומצאה עצמה נענית לחיזוריו.
אחר כך, משהסתיימו הלימודים, נפרדו דרכיהם. הוא – בחזרה לקיבוץ. היא – עדיין לא בטוחה באשר לעתידה.
לא חלפו אלא שנים ספורות והם נפגשו באקראי ממש, על אחת מאותן ספינות המשייטות סביב הים התיכון. קפריסין, יוון, איטליה, ומהאנייה הם ירדו יחדיו לחופי הארץ שוב כזוג.
קראו גם:
הפעם לא עוד זוג סטודנטים צעירים. הפעם זוג "זוג". והזיווג הזה אכן הוביל לחתונה. והחתונה בקיבוץ – לקיבוץ. וכך, מבלי שתכננה זאת, מבלי שחשבה על עצמה וראתה את עצמה מעולם כ"קיבוצניקית" היא אכן נעשתה כזו.
השנים עברו חלפו להן. מחדר צר בצריף, חדר הרווקים שלו טרם נישואיו, עברו לדירת הקבע הראשונה שלהם, דירת קרקע קטנה ומוקפת גינת פרחים צבעוניים ומרנינים. בנם הראשון נולד לאחר שנתיים ואחותו – לאחר שנתיים נוספות.
תחילה מצאה עצמה עובדת במטבח (כמובן בלא כל קשר ללימודיה) אך עד מהרה, עם הלידה הראשונה, עברה לטיפול בילדים הפעוטים של הקיבוץ.
כך עברו השנים, וככל שניסתה להספיג לתוכה את הווייתו, וככל שניסתה להספיג עצמה לתוככי ההוויה הקיבוצית ולמצוא בו את מקומה, כשם שמצאה תמיד קודם לכן בכל מקום ובכל סיטואציה בה הייתה מקום, למרות כל מאמציה, מצאה עצמה בקיבוץ כנטע זר.
וכך, יום אחד, כאשר המחנק שבגרונה כמו מאיים להכריע אותה, מצאה עצמה יושבת אל מול מסך המחשב ואצבעותיה מרפרפות על האותיות המצטרפות למילים ושופכות את כאבה שורה שורה על מסך המחשב שלפניה.
"אינני כותבת בשמי", כתבה, "לכך אינני מסוגלת. הרי ברור לי כל כך שאם אכתוב בשמי, יקיץ הקץ על מאמציי להשתלב כאן ואולי אף מעבר לכך, על הקשר שביני לבין אישי. אבל אולי יימצא או תמצא זה או זו שיבהירו לי, שיצליחו להבהיר לי מהו המחסום הבלתי עביר הזה שניצב כאן לפניי.
כבר שנים לא מעטות אני חיה כחברה מן המניין בקיבוץ. נכון. לא נולדתי כאן. לא גדלתי כאן. אבל הגעתי לכאן בנפש חפצה. ברצון עז להיעשות אם לא לבת המקום כי אז לחלק בלתי נפרד ממנו. ואני חייבת לומר שאני כן חשה שייכת. ואני אוהבת את הסביבה, ואת השדות ואפילו את הפרות ברפת, כאילו שכאן גדלתי וחייתי מאז ומעולם.
אך למרות כל זאת, ובאמת אינני מבינה מדוע ולמה, אני חשה כאן כצמח בר. וכבר שמעתי על אנשים שחיים כאן שנים רבות וארוכות ממני וכך בדיוק הם חשים. אז שמא יוכל להסביר לי מי – מהו המחסום הבלתי עביר הזה שמציבה החברה הזו בפני הבאים בשעריה?
הרי היא מכריזה השכם והערב על רצונה לגדול, לצמוח, לקלוט אנשים מן החוץ, אז מדוע ולמה אנחנו שבאנו מן החוץ חשים כה מנוכרים? מה יש בנו, מה מביאים אנו עמנו שגורם לכם עד כדי כך להתרחק מאתנו, לתת לנו לחוש תמיד כ"חוצניקים" שנפלו עליכם מאיזו גלקסיה רחוקה, שונה ואולי מאיימת? האם אקבל תשובה?".
כתבה, וחשה את המועקה והתחושה הקשה של כישלון, אולי כישלון ידוע מראש למכשילים אך בהחלט לא למוכשלים.
ומאז היא מחכה לתשובה. אבל תשובה אין.
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים
