ג'ינג'י היה אלוף לוכדי הנחשים.
אנחנו, שהפחד המובן מנחשים היה טבוע בנו, התייחסנו אליו קצת בהערצה ועוד יותר מכך בתחושה, שמשהו בבחור ממש לא בסדר, אבל הוא היה מחייך את חיוכו ואומר: "מה אתם משקשקים, בסך הכל נחש מסכן".
קראו גם:
יום אחד יצאנו לכנס בני הקיבוצים ביערות הכרמל. הכנס היה לחגיגה גדולה, שכן הגיעו אליו בני קיבוצים מכל הארץ, וכך מצאנו עצמנו מיד תרים ומחפשים איזה מכר או בן דוד מאחד הקיבוצים ואסי היה זה שזכה. הוא גילה בין הבאים את בן דודו המוכר – ג'ינג'י.
עד מהרה נצמד אותו ג'ינג'י לבן דודו, אסי, ודבק גם בנו. וכך, שוב נוכחנו שהבחור איננו ככל אחד מאתנו. גבה קומה. אדום שיער כאינדיאני ושרירי כמתעמל ובעיניו יוקדת אש תמיד כמו לוחם המוכן לקרב.
אסי היה כמובן מבסוט עד הגג שהוא זה שהביאו אלינו. גם ג'ינג'י שמח משום מה לשהות בחברתנו, ואנחנו חזרנו והתוודענו לשיגעונו הגדול – נחשים.
הוא היה מחפש נחשים בכל פינה. ביום הראשון לכנס גילה נחש שלשולי קטן. לא נורא. אפילו אנחנו היינו מוכנים להחזיק בו.
ביום השלישי לכנס יצאנו ל"יום התיישבות". כל קבוצה שעמה נמנו בני קיבוצים אחדים הייתה אמורה להקים "קיבוץ" יש מאין. נטלנו עמנו יריעות יוטה, מוטות, כלי עבודה, מזון ומים, ממש כמו בעליה לחניתה ויצאנו לדרך.
2 צפייה בגלריה
היה כל כך מוזר לחזות בנער המחזיק בנחש הארסי שיכול להכישו כרגע למוות
(צילום: shutterstock)
בלילה שמרנו כמובן על הקיבוץ שהקמנו. לכל אחד ואחת הוקצבה משמרת של שעה. גיל, השומר הראשון, מצא שוחת עמידה, קפץ פנימה ובכך קבע את נקודת השמירה. דבורקה החליפה אותו ואחריה עמד לקפוץ פנימה דודו. אבל, רגע לפני שנבלע בתוכה, החרידה אותנו זעקת בהלה שפרצה מפיו: "צפע!".
צפע חי בפנים!
אכן, זה בדיוק מה שצריך היה לשמוע ג'ינג'י. הוא דהר כחץ מקשת לעבר השוחה ואנחנו דלקנו, מהססים, בעקבותיו.
ג'ינג'י, עזוב את הנחש, הרעים עליו זאביק, המדריך שלנו בקולו.
אבל ג'ינג'י לא נענה. כולנו עמדנו במקומנו קפואים. כל דקה נראתה לנו ארוכה כנצח כאשר ג'ינג'י דחק את ראשו וידיו אט אט לשוחה קורא לעברנו: שמישהו יחזיק אותי בעקבים! אני שולף אותו כמו כלום!.
ג'ינג'י, אני פוקד עליך, עזוב את הנחש, קרא שוב זאביק במלוא גרונו.
אבל אז החל ג'ינג'י לדחוק עצמו החוצה מתוך השוחה עד שנעמד מלוא קומתו. בידו האחת לפת בגרונו צפע גדול, כאשר ראשו המבהיל של הנחש הארסי הזדקר ממש אל מבין אצבעותיו שלפתוהו בכוח.
עמדנו סביב, המומים. בלא אומר נוצר סביב ג'ינג'י הלופת בנחש מעגל. זהו צפע מצוי רגיל, הוא החל להסביר כשעל פניו שפוך חיוך של מנצח.
המעמד היה כל כך מוזר ובלתי מתקבל על הדעת, שלפתע החל להיראות לנו מצחיק. לו אמר שזה צפע לא רגיל, ניחא, אבל היה כל כך מוזר לחזות בנער המחזיק בנחש הארסי שיכול להכישו כרגע למוות ושעבורו הנחש הזה הוא דבר רגיל.
לאחר דין ודברים בינינו לבינו החל המעגל להתפזר אט אט. וכי כמה זמן אפשר לעמוד ולחזות במעשה טרוף שכזה?
ג'ינג'י הזה הוא משוגע על כל הראש וצריך להיזהר ממנו, הפטירו ילדים אחדים ואסי הסביר שג'ינג'י הוא באמת לא ממש בן דוד ראשון שלו אלא רק מן קרוב רחוק שכזה.
או אז חזרנו לשטח המאהל לעיסוקנו ובקושי שמנו לב לג'ינג'י כאשר עבר לידנו נושא צרור כלשהו.
נפטרת ממנו? קרא לעברו זאביק.
הכל בסדר, השיב ג'ינג'י ונבלע באוהלו.
אותו ערב ישבנו סביב המדורה ושרנו שירי פלמ"ח וסתם שירים ששרים סביב האש. לא עבר זמן וג'ינג'י הצטרף אלינו.
לאחר זמן מה לחש ג'ינג'י דבר מה על אזנו של אסי, קרובו הרחוק. זה נראה מופתע ונרעש ולחש את מה שלחש לאזנו של היושב מצדו האחר. כך התגלגל הדבר מפה לאוזן: ג'ינג'י בכלל לא נפטר מהנחש. הוא שומר אותו כדי להביאו לדוקטור מנדלסון מאוניברסיטת תל אביב, שם יחלבו ממנו את ארסו לטובת הכנת נסיוב ההגנה כנגד הכשת נחשים והוא, ג'ינג'י יזכה על כך בתמורה נאותה.
אינני יודע כמה זמן עבר מאז שנרדמנו. אבל עמוק לתוך הלילה החרידה את המחנה זעקה גדולה: "הנחש ברח! הצפע איננו! היזהרו!"
מה קרה? איפה? מתי? מה עושים? נשמעו קריאות מפוחדות מכל עבר.
התברר שג'ינג'י שמר את הנחש באוהל שלו, ובעת שישן, הנחש פשוט הסתלק.
אז מה עושים עכשיו? נברח? נטפס על העצים? אבל גם נחשים מטפסים.
לא בורחים לשום מקום, פקד זאביק. נדליק את המדורה ונשב סביבה עד הבוקר.
היום אינני בטוח עוד אם זאביק אכן האמין שהמדורה תגונן עלינו מהנחש, אבל אין ספק שהוא הצליח להרגיע אותנו במידת מה עד שנרדמנו סביבה זה לצד זה.
ואשר לג'ינג'י, מאז אותו לילה לא ראינו אותו עוד. השמועה אמרה שלא רק שלא המשיך לחפש נחשים במחנה, אלא שנשלח אחר כבוד חזרה לקיבוצו ולא הוסיף להראות פניו בכנסים הבאים.
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים
