לפתע נפגשו בראשית השנה, ממש רגע לפני הקורונה.
כמו ברק שהבריק, כמו רעם מתגלגל. כאילו לא חלפו עברו עשרים שנה. כאילו היה זה אתמול. ומאז ה"אתמול" הזה, אכן חלפו עברו עשרים שנה!
לראשונה הם נפגשו באוניברסיטה. היא מושבניקית מהצפון אחרי צבא. הוא קיבוצניק מהדרום, אחרי צבא ושנתיים ברפת ועוד תקופה לא קצרה של חריש בשדות השלחין. היא בלימודי ספרות וגיאוגרפיה. הוא בגיאוגרפיה ויחב"ל.
והמחלקה לגיאוגרפיה, למרות שבאוניברסיטה מכובדת מדובר, יש בה מן השובבות והרעות של תנועת הנוער. פה יציאה לטיול לימודי של יום, שם יציאה ממושכת יותר לשלושה ימים במרחבי הנגב. ככה הולכים ונוצרים הקשרים.
קראו גם:
בכל יום רביעי נערך באולם שליד בר אתון ערב ריקודי עם. הוא היה מה שמכנים רקדן. גם היא הייתה. נפגשו בריקודי מעגל. נצמדו יותר בריקודי זוגות. אבל לגביו לא הייתה רק היא. בין הרקדניות המחוללות היו עוד שתיים שנתנו בו את עיניהן. והוא – התלבט. התלבט בין השלוש.
היה לו תאריך מזל. לא זכר אפילו איך וכיצד נפל עליו תאריך המזל הזה, אבל משום מה האמין בלב שלם שזה תאריך המזל שלו, התאריך שבו אמורים לקרות לו הדברים הטובים.
אכן, תאריך מיוחד היה זה – 8.8.88, השמונה באוגוסט 1988. ומאז, השמיני לחודש השמיני קם והיה ליום המזל שלו.
ואז החליט שבערב הריקודים שיחול ביום רביעי, השמיני לשמיני, יחליט בין השלוש וזהו זה.
רקד עם זו ואחר כך עם האחרת. ואז עוד סיבוב, ועוד פעם, עם השנייה והשלישית והראשונה. וכולן היו כל כך חביבות ומצודדות, וחיוכיהן וצחוקן שובה לב, והוא – נותר בסוף הערב עם לב כמעט שבור ולהחליט בין השלוש לא החליט, ויום המזל שלו כמו חלף עבר ולא יחזור.
מאוחר בערב התיישב על האופנוע הקל שקיבל מהקיבוץ ונסע מאוכזב ומתוסכל לדירת הסטודנטים שלו אותה חלק עם סטודנט וסטודנטית נוספים. לשלושתם הייתה מרפסת משותפת שבה הרבו לשבת יחדיו בלילות הקיץ. דווקא הדיירת שבחבורה נהגה לדאוג לו וללחוץ על הכפתור החשמלי של דוד המים החמים טרם חזרתו מערב הריקודים כדי שיוכל להתקלח ולשטוף מגופו את הזיעה.
כשירד במדרגות היורדות מן הרחוב לעבר דירת הקרקע, הופתע לראות על המרפסת אורחת לא קוראה שהגיעה לבקר את חברתה, צעירה יפיפייה שברגע שבתה את לבו. צחקו מעט על חולצתו ספוגת הזיעה ושערות ראשו שטרם יבשו והאורחת ציינה שהיא "מתה" על ריקודי עם.
"כמו שאת רואה, גם אני", אמר, ונכנס למקלחת, תוהה שמא המזל בכל זאת מאיר לו פנים, והמיועדת לו צנחה לפתע לפתח ביתו כמו משמים, אולי כפי שאמור לקרות ביום המזל.
ואכן, עד מהרה זה קרה. למחרת הזמין אותה לסרט. טרם החזרה לדירה הניח את ידו על כתפה. היא אמרה לו: "הי, לאט לך! יש לי חבר", והוא אמר לה בחוצפה של קיבוצניק מהדרום: "חבר? היה לך חבר. מהיום – אני החבר שלך".
וכל השאר היסטוריה.
קראו גם:
ואז, לפתע פתאום, אחרי עשרים שנה, הוא נשוי לאותה אחת ש"יש לה חבר", וכבר אב לשלושה, וזו, המושבניקית מהצפון שנתנה בו עינה נשואה ואמא לשלושה, ושניהם ראו לפתע זה את זו באולם הכנסים של מלון קיבוצי במרכז הארץ שנהג לארח קונגרסים, סמינרים והתכנסויות.
היא, הסתבר, הגיעה לקורס השלמה למטפלים בנפש בשיטה כלשהי. הוא – כמארגן סמינר קצר למטעים. וכמו לא חלפו עברו עשרים שנה, הם מצאו עצמם יושבים בפינת האולם, מעבר לכל ההמולה וההתרחשות שמסביב, מדברים, מספרים, מעלים זיכרונות, מתרגשים, מתפעמים זה מזו וזו מזה.
"אם בעלי היה רואה אותי ככה היה הורג אותי", אמרה.
"ומה את חושבת הייתה עושה אשתי?".
למחרת נפגשו שוב באחת ההפסקות.
"אני מסיימת אחר הצהריים", אמרה. "אתה לבד בחדר? אולי נקפוץ אליך לרגע לפני שאני נעלמת".
והם קפצו.
ומרגע שנסגרה אחריהם הדלת, כמו השילו מעליהם באחת את עשרים השנים והשלימו את המחול שלא הושלם אז, באותו הקיץ ליד בר אתון.
לבסוף נפרדו והיא יצאה לדרכה.
ואז באה הקורונה.
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים
