בשעות הבוקר של יום ראשון השבוע יצא משה עציון מביתו שבקיבוץ נירים. משלא חזר אחרי כמה שעות, החלו חיפושים אחריו שהגיעו לקיצם בבית הקברות של הקיבוץ.
קראו גם:
גופתו של משה עציון נמצאה בסמוך לקבר בנו זאביק עציון ז"ל, הרבש"צ של הקיבוץ שנהרג ביומו האחרון של מבצע "צוק איתן", שעות אחדות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף.
עציון האב (88), מוותיקי קיבוץ נירים, החזיק ברשותו את אקדחו של בנו המנוח ושם קץ לחייו שבע שנים לאחר נפילת בנו לפי התאריך העברי.
"משה עמד בגבורה לא רק בשכול, אלא גם בנסיבות חייו כניצול שואה", ספדו לו בקיבוצו, "מאז מותו של זאביק, היה משה שקוע במאמץ אינסופי להיות ראוי למורשתו של זאביק כפי שהאמין וסיפר עליו בעשרות מקומות ואירועים. עבור משה היה מותו של זאביק עוד מכה ועוד ניסיון שהגורל העמיד בפניו כחלק מתקומת העם היהודי בארצו, והוא היה נחוש לעמוד בכל בראש מורם. משה נסך בכולנו גאווה ואמונה שהכל אפשרי".
סיפור חיים מרתק
שבע שנים נשא משה עציון ז"ל את כאב השכול. בשנה האחרונה הידרדרה בריאותו, ולדברי בני משפחתו, הוא ביקש שלא להיות נטל על המשפחה, ובחר לסיים את חייו.
בראיון ל"ידיעות הנגב", חודש ימים אחרי נפילת בנו זאביק ז"ל, ציין משה עציון, "אין לי הסבר לפשר תעצומות הנפש ולאיפוק שגיליתי עם היוודע דבר מותו של בני ובתקופה שעברה מאז. כזה אני. גם זאביק היה כזה. רבים אומרים שהוא היה העתק מדויק שלי. אני בטוח שהוא היה רוצה שאני אתנהג כך במציאות הזו שנכפתה עלינו".
אולי אפשר לתלות זאת במסכת חייו של עציון. סיפור חיים מרתק מאין כמוהו של ילד בן חמש ששרד את מוראות השואה, נדד עם הוריו ועם אחיו הגדול בין כפרים ויערות בדרכים לא דרכים, הגיע עד סיביר הרחוקה והוברח לאיראן. בהיותו נער צעיר הועלה ארצה כאחד מילדי טהרן, היה מאוחר יותר איש שירותי הביטחון, ובחמשת העשורים האחרונים היה קיבוצניק לכל דבר.
על שירותו הצבאי בשירות הביטחון הכללי אמר עציון באותו ראיון, "על חלק מהפעילות שלי אפשר לספר לא הרבה. יש פעולות שנטלתי בהן חלק שאסורות בפרסום עד היום. הייתי ביחידה סודית שהייתה קשורה לראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן־גוריון, ובהמשך הייתי ביחידה שהתמחתה בתחום האלקטרוניקה במבצעים שונים".
אחרי שהשתחרר מהשירות הצבאי, המשיך עציון לשרת עוד שש שנים במערכת הביטחון. כך למשל, השתתף בהאזנות סתר שעשו בשעתו שירותי הביטחון לקו הטלפון של מאיר יערי, מראשי מפלגת מפ"ם והשומר הצעיר. הוא גם נשלח לאתיופיה כדי לאמן בתחום המודיעין את צבאו של השליט האתיופי דאז היילה סלאסי.
כמו כן הוא שמר על הצורר הנאצי אדולף אייכמן כשזה נחטף ארצה והשתתף גם בחקירתו של ישראל בר, קצין בכיר בצה"ל שהואשם בריגול. "זו הייתה תקופה מאוד מעניינת", סיפר עציון.
מסלול קבוע
בקיבוץ עבד עציון תחילה בפלחה, בענף הנוי, בלול, ואחר כך היה עשרות שנים החשמלאי של הקיבוץ. בהמשך, היה גם אחראי לתחום הטלפוניה והתקשורת של הקיבוץ.
שנים סיגל לעצמו משה עציון הרגל של הליכה לאורך הגדר המקיפה את הקיבוץ. בכל בוקר, עם הזריחה, הוא היה יוצא לצעידה במסלול הקבוע שלו. גם אחרי שבנו זאביק נהרג הוא המשיך בכך.
"לפי רוחו של זאביק הוא לא רצה שנתאבל ונוריד את הראש", הוא סיפר ל"ידיעות הנגב" בעבר. "הוא טיפוס די דומה לי. חיינו האחד את השני. אני בטוח שהוא היה רוצה שנמשיך לחיות כמה שאפשר יותר טוב, להרים את הראש ולא להתכופף. חזרתי למסלול העבודה, חזרתי גם לצעוד במסלול הקבוע שלי".
האמין בהסכם
בראיון עימו משה עציון היה מפוכח. קיבוץ נירים, שהיה ביתו כיובל שנים, שוכן סמוך לגדר המערכת עם רצועת עזה, ובמהלך סבבי הלחימה שהיו לאורך עשרות שנים ספג הקיבוץ לא מעט מטחים של פצצות מרגמה ורקטות קסאם.
מטח כזה שנורה על הקיבוץ ביומו האחרון של מבצע "צוק איתן", בדיוק לפני שבע שנים, קטל את חייהם של זאביק עציון, בנו של משה, ושל שחר מלמד, זיכרונם לברכה, ופצע פצעים קשים את רכז המשק דאז של הקיבוץ, גדי ירקוני, כיום ראש המועצה האזורית אשכול.
"אם לא נגיע להסכם ארוך טווח", אמר משה עציון ל"ידיעות הנגב", "נהיה עדים כאן למלחמות כל כמה שנים. גם אם יהיה הסכם, זה לא יהיה לצמיתות. מוכרח להיות איזשהו הסכם קבע שיבטיח לנו חיים שקטים ובטוחים. זה צריך להיות מבוסס על ויתורים משני הצדדים".
לפני שלוש שנים הצטרף עציון לעמותת "בדרך להחלמה" המלווה חולים פלסטינים משטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לטיפולים רפואיים בישראל.
טפח מפעילותו זו גילה עציון כשסיפר על מקרה שבו המתין במעבר ארז לחולים מרצועת עזה שהוא היה אמור להסיע וללוות לטיפול רפואי בבית חולים בישראל. "יוצא ערבי מהמעבר, מושיט לי את ידו, מחבק אותי ונותן לי נשיקה במצח", הוא סיפר. "אני מביט בו בפליאה והוא אומר לי 'זה בשביל בנך זאביק ז"ל שאהבתיו. עבדנו ביחד כאשר הוא ריכז את הרפת בנירים ואתה היית החשמלאי'. עמדתי נדהם ומופתע לחביבותו אחרי כל כך הרבה שנים. כנראה לא כולם שונאים אותנו שם. למדתי ממנו כי הם מודעים לכל אשר קורה אצלנו. הבנתי שגם יודעים להעריך את התנדבותנו למענם וזוכרים לטובה את תקופת הגבולות הפתוחים ושיתוף הפעולה בעבודה ובמסחר. אולי אי פעם נחזור לימים ההם. מי חכם ויידע?".
נטמן ליד בנו
לפני כשנה יצא בהוצאה פרטית הספר "תמיד בדרך" בעריכתה של נתי משיח, חברת קיבוץ צאלים, המגולל את סיפור חייו של משה עציון. הספר עוסק בתקופת ילדותו בקרקוב בתקופת השואה, מסלול הייסורים בדרך לטהרן, השירות הביטחוני וההתיישבות בקיבוץ נירים שעל גבול עזה.
"לחיים יש את עצמם, הם לא שואלים אותנו אם להמשיך", מצוטט עציון באותו ספר, כשנשאל איך ממשיכים לאחר אסון נפילת בנו, "הגעגוע, המחשבות על מה היה אילו לא נפל, הידיעה שהוא לא יראה את הבנים הופכים מנערים לגברים ואת הבנות לנשים צעירות ואת כל הנעשה בקיבוץ, בארץ ובעולם, כל אלה ועוד רגעים רבים מאוד ולפעמים בלתי צפויים, הם חלק מחיינו אחרי נפילתו".
בראיון ל"ידיעות הנגב" לפני שבע שנים אמר עציון, "אני את המחיר האישי הכבד שלי כבר שילמתי. לפי רוחו של זאביק אנחנו נמשיך לעשות את מה שצריך לעשות. לא הולכים אחורה, מזדקפים, ממשיכים לחיות".
סיפור חייו של משה עציון הונצח בספר "תמיד בדרך". ביום ראשון השבוע הסתיימה הדרך. למחרת הובא משה עציון ז"ל למנוחות ונטמן ליד קבר בנו זאביק ז"ל בבית העלמין בקיבוץ נירים כשקהל רב מלווה אותו בדרכו האחרונה.
אבא הגיבור שלי
דברים שנשאה סמדר הלפרין, בתו של משה עציון ז"ל, בהלוויית אביה
"אבא הגיבור שלי. מאיפה להתחיל? אתחיל במה אתה בשבילי. אתה אבן היסוד שלי, אתה עמוד האש המוביל בראש המחנה. אתה האהוב שלי. אתה מבחינתי האיש שהלך לפניי, שהתווה ופרץ לי את הדרך. איש של חום אנושי ואומץ לב.
גילית לי ששמיים כחולים זה יפה, שאדמה זה יפה, שאנשים זה יפה, שהכל זה יפה. למדתי ממך שהחיים מלאים בהומור, ואם אפשר גם לחרוז אותם - אז מה טוב.
כן, אבא, הצחקת אותנו בסיפורי הילדות שלך, איך יוסק'ה אחיך הבנדיט בתחבולותיו הציל במלחמה אותך ואת המשפחה כולה. איך אתה הפעלת את קסמיך הילדותיים על החיילים הרוסים בסיביר. אהבת להוביל את סיפוריך לכיוון ההומור והיופי. אף פעם לא הסתרת את דעותיך. גם אם לא תמיד היו פופולאריות, הן נאמרו בצורה מכבדת ונעימה.
אבא שלי, יודעת שלא היית רק שלי. חלקתי אותך עם רבים. למדתי שאם זכיתי בכל כך הרבה, למה שלא אחלוק את הלב הגדול שלך עם כולם.
לאחרונה הלב שלך נחלש. בעיות, אשפוזים, תרופות, קשיים. כל מה שלא היית אתה. באומץ שאפיין אותך כל חייך בחרת איפה ומתי לסיים את מסע חייך המופלא. עמוד האש שאתה בשבילי ובשביל כולנו ימשיך להאיר כל עוד הלבבות שלנו ימשיכו לפעום.
אומרים בלוויות 'ימתקו לך רגביך'. אז שימתקו לך רגבי ארץ ישראל שכה היית גאה בה".
דמות לחיקוי
גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול, נפרד ממשה עציון ז"ל
"בלב כואב וביראת כבוד ליווינו את משה עציון האהוב בדרכו האחרונה. דרך מופתית הראויה להערצה של איש יוצא דופן. דרך שהתחילה בילדות בקרקוב, דרך רעב בסיביר, סמרקנד, טהרן, גבעתיים, גניגר, והסתיימה בנירים. משה עציון היה עבורי דמות לחיקוי. מדור הנפילים, שעל בסיס ערכיו, אהבתו לזולת ולארץ ישראל הוקמה מדינת ישראל והתפתחה ההתיישבות המפוארת.
משה עמד בגבורה בתלאות החיים שפקדו אותו כשורד שואה ואב שכול. מותו של בנו זאביק ז"ל מפצצת המרגמה שנורתה לקיבוץ נירים שעה לפני הפסקת האש במבצע 'צוק איתן' היתה עוד מכה קשה שהגורל העמיד בפניו. גם בשכול האישי וגם בתלאות השואה אותן שרד, הוא לא איבד את התקווה וראה בהם את המחיר הקשה לתקומת העם היהודי בארץ ישראל. תמיד נותר אופטימי ומתווה דרך.
כמו בנו זאביק, גם משה היה איש שכל כולו נתינה למען האחר. בכל מה שקשור לעזרה לזולת הם מעולם לא אמרו לא. לכן, לפעמים אף היו כועסים על כך שהבטיחו לבוא לעזור, אך לא הגיעו. אלא שתמיד היה מתברר, שהם הבטיחו במקביל לעוד אנשים רבים. כאלה הם היו.
זאביק ומשה היו נדירים באישיותם. לכתם היא אבידה עצומה לרבים. הנחמה היא המורשת המפוארת שהשאירו בדמות הילדים, הנכדים והערכים יוצאי הדופן".
עוד חדשות קיבוץ
