ביום שני השמונה בינואר, שלושה חודשים ויום לאחר נפילתו של רס"ן עידו יהושע ז"ל בן קיבוץ איילת השחר, נולד בנו הבכור איתן יהודה, הבן שלא יכיר והמתנה שהשאיר לאשתו זיו ולאימו רקפת חורש יהושע ממשמר הירדן. רגעי הלידה היו שילוב של עצב ושמחה. "יש עצב שהוא לא זכה להכיר אותו", אומרת האם השכולה רקפת, "הוא חלם עליו אבל לא זכה להחזיק אותו. גם איתן יהודה לא זכה שאבא שלו חיבק אותו. איתן זה השם שעידו בחר לו, ואשתו הוסיפה את השם יהודה על שם אביו של עידו".
רס"ן עידו יהושע ז"ל, מפקד פלגה ביחידת שלדג, ייחל לרגע שבו יחבוק את בנו בכורו. "כבר בגיל 22 הוא רצה להיות אבא", מספרת האם, "כל ילד ותינוק שהוא ראה הוא הגיב כמו אישה שרוצה ילד, לא כמו גבר. הוא מאוד חיכה לזה והיה מאוד גאה. הפעם האחרונה שנפגשתי עם עידו הייתה כמה שבועות לפני שהוא נהרג. הם היו באולטרסאונד והזמינו אותי. הוא הסתכל על התצלום בגאווה ואמר לי 'אמא, אולי אלף חיילים עברו לי כבר מתחת לידיים, אבל לוחם כזה עוד לא היה'".
בשבעה באוקטובר הוזעק עידו ז"ל עם היחידה שלו לתגבר את הכוח שלחם ברעים. רקפת, שעובדת במועצה האזורית הגליל העליון, הייתה באותה עת בביתה במשמר הירדן. "התעוררתי בבוקר וראיתי את כל הבלגן, לא כל כך האמנתי למה שאני רואה. די מהר גם אנחנו במועצה פתחנו חמ"ל ואני הייתי בדרך לשם. בשעה 8:30 בערך דיברתי עם עידו בפעם האחרונה. הוא אמר שהוא בדרך ליחידה והטלפון שלו לא יהיה זמין. אמרתי לו 'עידודיק, שמור על עצמך, כשתוכל תשלח אות חיים, אני אוהבת אותך'. זו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו".
רק בשעות הערב המאוחרות התחילה האם להבין כי משהו אינו כשורה ודאגה לשלומו של בנה. "זה היה יום מטורף, הייתי במועצה עד שתיים בצהריים בערך וחזרתי הביתה. הייתי בקשר עם אחותו ואשתו של עידו, שמשרתות כקצינות במודיעין, וסיכמנו שמי ששומעת משהו מעדכנת. היה ברור שקורה משהו מטורף, אבל לא ציפיתי לשמוע בשורה כזאת. בלילה חברות רצו לישון אצלי, ואני לא כל כך רציתי. לפני שהלכתי לישון חשבתי שיכולה להיות פה שבעה מחר, אבל אמרתי 'תזיזי את המחשבות האלה הצידה', כל עוד לא הודיעו, קיוויתי לטוב".
למחרת בשעה 5:00 בבוקר נשמעו הדפיקות בדלת של החיילים שבישרו לה את הנורא מכל. "ברגע הראשון עברה בי מחשבה שאולי הם התבלבלו בבית, אבל חלפה שנייה עד שהם הסתובבו אלי והיה ברור שזהו. נכנסנו הביתה. החזקתי כרית ובכיתי. הייתי בשקט. היה צריך להודיע לשאר בני המשפחה - אשתו זיו, שמשרתת כשלישה בחטיבה 55 והייתה בצבא, וגם לאחותו שהייתה בצבא ולאבא שלו שגר בראש העין. עשיתי לחיילים סדר למי מודיעים ואיפה, אבל היה צריך גם לתפקד. התקשרתי לחברות והן באו. את הבת שלי לא הצליחו כל כך לתפוס, היא ביחידה מסווגת והרגישה שקורה משהו. מי שמסביבה גם ידע. היא התקשרה בשבע בבוקר ושאלה מה קורה, ואני זו שבישרתי לה סופית".
נקלע לאש צולבת
עידו ז"ל נהרג בשעה 11:00 בבוקר, בשעות הראשונות של המלחמה, כשהכוח של יחידת שלדג עליו פיקד נתקל במחבלים שהשתלטו על אוגדת עזה ברעים. בן 27 היה בנופלו. "הם נכנסו ולא היה שם אף אחד בש.ג. רק מלא אופנועים וטנדרים של המחבלים", מספרת האם, "הם לא ידעו למה הם נכנסים. הם היו בנחיתות מספרית ומבצעית איפה שהמחבלים חיכו להם. התנהל שם קרב מאוד משמעותי עם עוצמת אש מאוד גבוהה".
לכל אורך הקרב נלחם עידו ז"ל בגבורה וניסה להציל את חיי חייליו. "הם נקלעו לאש צולבת מכמה כיוונים, עידו כמפקד ניסה לחלץ אותם ולהתרומם. היה שם מישהו שנפצע ועידו הלך בין הכדורים והגיע אליו, וכשהוא התכופף לראות מה קורה אתו הוא קיבל כדור בחזה מעל האפוד הקרמי וכך הוא נהרג. אחר כך החיילים המשיכו להילחם. הם הצליחו לחלץ את הגופות של עידו ושל החייל הראשון שנהרג ושמרו עליהן כדי שלא ייחטפו. מתוך הצוות נפצעו שישה ושניים נהרגו. רק בערב שוחררה האוגדה בסופו של דבר".
הימים הראשונים לאחר נפילתו היו קשים עבור האם רקפת ואשתו זיו, שהייתה בחודש השישי להריונה, והשבעה באוקטובר הוא גם יום הולדתה. "לקח שישה ימים עד שהצבא התיר לקבור אותו. הוא נהרג בשבת וקברנו אותו ביום חמישי באיילת השחר. מה שנתן לי את הכוח זה הידיעה שיש לו ילד בדרך. עידו היה אדם שאהב את החיים, זו לא הייתה אופציה בכלל לא להתמודד, והתמודדנו בהתאם למה שאפשר. הגיעו גם הרבה אנשים וחברים ומשפחה לתמוך בנו. אשתו זיו צעירה וכל החיים שלה התהפכו. יש לה משפחה גדולה וחמה שעוטפת אותה. היא לא חזרה לדירה שלהם ביבנה ושוכרת כרגע בית בעומר".
מה היה מיוחד באישיות של עידו ז"ל?
"הוא היה איש של אנשים, היינו אומרים בהלצה שהוא היה מתקשר עם עלים. הוא ידע להתחבר מגיל מאוד צעיר לכל מה שהיה חי ונושם וזז. הוא אהב לעשות שטויות ולצד זה היה מאוד מסור לתפקיד ומאוד אהב את הצבא. הוא היה רציני לכל אורך הקריירה הצבאית שלו. הוא אמר שהוא רוצה להיות רמטכ"ל או שהוא ייהרג. הוא ממש בנה לעצמו קריירה צבאית ועשה מסלול שהכין אותו להמשך. הוא התגייס בהתחלה ל־669 ואחר כך יצא לקורס קצינים, הלך להיות מ"מ בגולני ואז חזר ל־669. בהמשך הוא יצא לקורס מ"פים, וקיבל תפקיד של מ"פ בגולני. באוגוסט האחרון הוא קיבל מ"מ ומ"פ מצטיין בגולני. לאחר מכן חזר לשלדג והיה מפקד פלגה בבית הספר שלהם ומועמד לקבל פלוגה מבצעית. רק בראש השנה האחרון הוא קיבל אות מצטיין חיל האוויר".
פעולות הנצחה לזכרו
בשמונה בינואר נולד איתן יהודה, שהכניס קצת שמחה למשפחה בתקופה הקשה. "אני אספר לו כשיגדל על אבא שלו, מה הוא אהב ועל מה הוא חשב. הייתה לו גם מודעות חברתית ופוליטית לצד הרבה הומור ושמחה. היה חשוב לעידו ז"ל שנמשיך את החיים, גם בשביל הבן שלו. נמשיך לזכור אותו וגם לשמוח. את הכאב לא ייקחו מאיתנו, הוא נמצא פה בכל מקרה".
מהם הרגעים שאת הכי נזכרת בו?
"מהרגע שאני פוקחת את העיניים ועד שאני הולכת לישון הוא איתי. לצד זה חזרתי לעבוד ולעשות עוד דברים, גם אם זה בצורה אחרת ובקצב אחר".
קראו גם:
חשבתם לעשות פעולות הנצחה לזכרו?
"אנחנו כבר בתוך פעולות ההנצחה. קיימנו פעמיים יריד בפרדס חנה, מכרנו דברים שקשורים אליו והתחלנו לאסוף כסף. מכרנו אוכל שהוא אהב, קינוחים כמו פאי לימון ומלבי. חברה שלי הכינה דברי אומנות ואשתו ובת דודה שלה עשו שש בש עליו ציירו דברים שקשורים אליו, וגם משחק זיכרון שאשתו הוציאה לזכרו. בשבת הבאה, ב־10 בפברואר, נקיים יריד נוסף לזכרו בקפה נורה בצומת יסוד המעלה. יש כל מיני תרומות של בעלי עסקים. אבא שלו גייס תרומה לספר תורה שהתחילו לכתוב. את האותיות הראשונות כתבו באוגדה ברעים וממשיכים לכתוב אותו במתחם של נובה. אנחנו חושבים על עוד כל מיני פעולות כמו תוכנית חינוכית למנהיגות ומצוינות לזכרו. אנחנו גם בקשר עם עמותת שלדג ועמותת 669".
