17 שנה חלפו מאז מותו של לוחם השייטת, סמל ראשון ארז אשכנזי ז"ל, שנהרג בפיצוץ מטען סמוך לביתו של פעיל חמאס כשהוא בן 22 בלבד. אתמול (חמישי) ערכה משפחתו אזכרה אך בניגוד לשנים קודמות, שבהן נהגו בני משפחתו וחבריו להתכנס בבית אביו ינון אשכנזי, השנה היתה זו הפעם הראשונה שאזכרתו של החייל נערכה גם ללא אביו, שנפטר מהתקף לב בינואר האחרון.
אביב אשכנזיאביב אשכנזי
אביב אשכנזי
(צילום: שרון צור)
"זה מאוד קשה. ביום הזיכרון עוד היתה לנו עוד איזושהי 'הנחה' בגלל הקורונה וזה נערך בצורה מצומצמת ביותר. את כל האזכרות עד כה היינו עושים בבית הקברות ברשפים ולאחר מכן היינו הולכים לבית של אבא ותמיד היה שם אירוע מגבש עם כל החברים. עכשיו אבא קבור לצד ארז וזו פעם ראשונה שהוא לא יהיה נוכח", אומר אביב אשכנזי, אחיו הגדול של ארז ובנו של ינון אשכנזי ז"ל, שעדיין לא עיכל את האובדן.

קשורים מאוד

אשכנזי (45), נשוי ואב לשניים, הוא אחד מבין ארבעה אחים. הוא גדל והתגורר עם משפחתו בקיבוץ רשפים וכיום מתגורר במושב מולדת. בניגוד לאביו, אשכנזי הבן הוא דמות פחות מוחצנת. את הגעגוע לאבא שאיבד רק לפני כמה חודשים רצה לשמור לעצמו, אך בסוף הגיע להחלטה שאת האיש שתרם כל כך הרבה בחייו וגם במותו לספורט בצפון, האיש שהיה מוקף בכל כך הרבה חברים, נתן ועזר, חייבים להנציח. "אמנם עברתי למולדת, אבל מקום העבודה שלי נשאר ברשפים ככה שהקשר בינינו נשאר הדוק ויומיומי", הוא מספר, "מלבד העובדה שהיינו אבא ובן היה לנו הרבה מהמשותף וכילד זה בעיקר היה ספורט. זה לא סוד שאבא היה אוהד שרוף של הפועל תל אביב, אבל כילד היינו מתרוצצים יחד בכל מגרש ספורט אפשרי: אימונים של כדורגל נערים, כדורעף בנות, כדורסל נערים ובוגרים. כמובן שגם ארז היה בתוך כל הקלחת הזו של הספורט ובאיזשהו שלב הוא כבר היה הולך עם אבא הרבה יותר ממני. מלבד הספורט היינו מבלים יחד הרבה עם החברים שלי. הוא אהב לשבת עם חבר'ה צעירים. בשבתות הוא היה מגיע באופן קבוע למקום העבודה שלי לאכול ארוחת בוקר יחד. הוא חסר; באירועים, באזכרות, בימי הזיכרון. הוא פשוט חסר".
ינון אשכנזי ז"לינון אשכנזי ז"ל
ינון אשכנזי ז"ל
(צילום ארכיון: שרון צור)
כזכור, ב־16 בינואר היכה הלם את קיבוץ רשפים וכל הצפון עם היוודע דבר מותו של ינון אשכנזי בגיל 72. אשכנזי ז"ל נפטר ביום חמישי לפנות בוקר מהתקף לב פתאומי בביתו. "הוא נפטר במקום אבל השאירו אותו עם מכשיר החייאה עד שאני אתן את האישור לנתק אותו. באותו יום נפגשנו פעמיים, פגישה של שלום שלום, חיבוק קטן והמשכנו, תוך כדי עבודה. בדיעבד מתברר שאלה היו רגעי הפרידה ממנו", הוא מספר בעצב, "אני חושב שאני עדיין לא קולט שזה קרה. סוג של הכחשה. זה הרבה שנים של קשר משותף. דרך ארוכה מאוד שעברתי עם בנאדם שמאוד אהבתי והוא אהב אותי. זה תופס אותי בהרבה מקומות. לפעמים אני מקבל טלפון בשעות מסוימות או ברגעים מסוימים ואני בטוח שזה הוא. אני יכול לראות משחק כדורגל של ליגת האלופות, יש גול יפה ואני פתאום מקבל טלפון ואני אומר זה הוא מתקשר".
אשכנזי אומר שלא היו נורות אזהרה לפני האירוע, אבל מציין שאביו אהב מאוד את החיים, "אם זה בבילויים ואם באוכל. הוא היה הולך למסעדה ואוכל מכל הלב. הוא היה איש גדול ממדים. היו לו כארבעה פרלמנטרים מאזורים שונים בארץ והם היו עושים ערבי שירה יחד. הוא אהב לטייל, לישון בשטח, לבלות בבתי מלון. אם הוא היה חי בתקופה של הקורונה זה היה גומר אותו. הוא לא היה מסוגל לשבת בבית בלי לראות חברים".

מפעל חייו

ינון אשכנזי ז"ל שימש כמזכיר הספורט במועצה האזורית עמק המעיינות במשך שנים רבות ופיתח את כל ענף הספורט באזור - כדורגל, כדורעף, כדורסל ועוד. לאחר שבנו ארז נהרג הוא הקים לזכרו בית ספר לכדורגל יחד עם הפועל תל אביב, שהיתה קבוצתם האהובה. בית הספר, שהיה מפעל חייו של אשכנזי, פעל ברוחו של ארז ז"ל ושם לו למטרה לדאוג גם לילדים בעלי צרכים מיוחדים, כיוון שארז עצמו היה מלווה מדי שבוע ילדים עם צרכים מיוחדים. "אבא היה מפעל חיים בפני עצמו. זה התחיל עוד בשנות ה־80 כמרכז ספורט והמשיך דרך ניהול קבוצות מכל הסוגים. הוא היה עסקן ספורט והיה מבלה במרכז 'הפועל' לפחות פעמיים בשבוע. חי ונושם את הספורט. כמובן, אחרי שארז נהרג הוא הקים את בית הספר לכדורגל, שזה ללא ספק היה מפעל החיים שלו. המקום קיבל אופי שהמשיך את הדרך של ארז. יש שם בסביבות 230 ילדים, מאמנים וצוות הנהלה שאני מאמין שבית הספר הזה נותן להם המון. בשבעה שלו הגיעו לנחם ילדים עם צרכים מיוחדים והמפגש איתם היה מאוד מרגש".
על אחיו: "זה קושי מאוד גדול שליווה את אבא עד הנשימה האחרונה שלו ומלווה גם את אמא. הוא אהב את ארז מאוד, היה ביניהם קשר מאוד מיוחד"
מה יעלה כעת בגורל מפעל החיים של אביך?
"בית הספר עוד עובד, בזכות אותם אנשי הנהלה שהחליטו לקחת את זה על עצמם אחרי שהוא נפטר. הם ביקשו שאקח את זה עליי, אבל אני לא שם. בדירקטוריון החליטו לקחת את זה עליהם. זה פול טיים ג'וב, לא משהו שאפשר לעשות על הדרך. אבא ידע לאסוף הרבה עזרה מאנשים למען בית הספר. דאג לתת אקסטרה, שלא הכל ייצא מהכיס של ההורים".
המקום הפך עכשיו גם למקום הנצחה גם של אביך?
"כן. באופן טבעי זה מנציח גם אותו".
קשה לתאר עד כמה היה ינון אשכנזי ז"ל מוכר ואהוב בכל פינה בצפון. אנשים שנכחו בהלווייתו או שהגיעו לשבעה סיפרו שלא נתקלו במספר כה עצום של מנחמים. אם שואלים את אשכנזי הבן, אותו זה לא הפתיע. להפך, מבחינתו זה לא היה יכול להיראות אחרת: "היו לו המון חברים. אלפים. אין מקום שהוא היה הולך ולא הכיר שם אנשים. כל בנאדם שנקרה בדרכו ישר היה חבר שלו. הוא היה נותן תמיד מכל הלב בלי שום מעצורים וגם ידע לבקש, ובגלל זה נוצר לו קשר חברי עם כל כך הרבה אנשים. במשחקים של הפועל היה לו מנוי של אב ובן, אבל לכל משחק הוא היה משיג כמות של כרטיסים כדי לחלק לאנשים. הוא באמת אהב את החברים שלו ותמיד דאג לספר עליהם".

הקושי תמיד שם

כאמור, האובדן אינו זר לאשכנזי, ששכל את אחיו בגיל 28. המשפחה התאוששה מהטרגדיה והמשיכה בחייה אבל הכאב והזיכרון, הוא אומר, לא הרפו. אביו מצא את הנחמה בפרויקט הכדורגל ודרך היחידה של בנו, בשייטת. "זה קושי מאוד גדול שליווה את אבא עד הנשימה האחרונה שלו ומלווה גם את אמא. קושי שכל הזמן הוא שם. הוא אהב את ארז מאוד, היה ביניהם קשר מאוד מיוחד. באיזשהו מקום הם היו מאוד דומים אחד לשני, גם חיצונית וגם באופי. היה חשוב לאבא שלי להישאר בקשר במהלך השנים האלה עם החבר'ה של ארז מהצבא, כולל הצוות והמפקדים וגם עם החברים שלו מרשפים. אז נוצרה לנו קהילה כזו של חברים של ארז מרשפים, החברים שלי וגם חבר'ה קצת יותר מבוגרים שנפגשים מדי פעם. הוא תמיד נשאר נוכח בחיים שלנו".
יצא לך ולאבא ללכת למשחקים של הפועל אחרי מותו של ארז?
"כן, אבל היתה הרגשה שמשהו חסר. לא היינו יושבים יחד במשחק עצמו כי ארז היה מהמעודדים השרופים של 'שער 5' ואבא היה יושב בשער 2. אחרי שהוא נהרג החברים משם תלו שלט לזכרו בכל משחק. זה נמשך ככה עד היום וגם באזכרות תמיד מגיעים נציגים מהקבוצה. לאבא שלי יש שלושה נכדים שהוא מאוד אהב, ואחד מהם, אורי, החליף אותנו והיה הולך עם אבא למשחקים של הפועל. היום הוא ממשיך את הדרך של אבא וארז ביציעים של הפועל. סהר, הבן הגדול שלי שהיה מאוד קשור לאבא, סגר איתם מעגל אחר כשהתגייס לחיל הים".
איך מתמודדים עם האובדן של שני האנשים שהיו הכי קרובים אליך?
"אין ברירה, מתמודדים וממשיכים בדרך שלהם, של ארז ושל אבא. דרך שאומרת ללכת קדימה גם כשקשה ולזכור אותם לטוב. זה חלל גדול והיה ברור שאף אחד לא יכול לקחת את המושכות אלא שכל אחד מהחברים ומהמשפחה ייקח משהו קטן מהדרך שלהם וימשיך אותו".
איזה חלק אתה לקחת?
"שאלה קשה. אני יודע מה המקום שלי עם אבא, מקום טוב, וזה מספיק לי. לא לקחתי עליי להמשיך את קבוצת החברים כי היה מישהו שבאופן טבעי המשיך את זה, אותו הדבר בבית הספר לכדורגל ובדברים אחרים. כל אחד לקח חלק".