כל אחד סוחב עמו את צרותיו. לעיתים נראה שאין מה לעשות. ככה נולדנו. ככה גדלנו. ככה אנחנו. החוכמה היא ללמוד להשלים ולהתמודד עם מה שיש.
מוט'קה הגיע לקיבוץ עם אחד מגרעיני ההשלמה הראשונים. מלכתחילה היה חלומו להיעשות לטרקטוריסט. אכן, זו הייתה פסגת שאיפותיו באותם ימים. ידיים טובות היו לו. גם ראש טוב ושפע רצון.
רק בעיה מטרידה אחת רדפה אותו. הוא היה קצר רואי. לא סתם קצר רואי. שכן, לו היה מושג "קצרצר רואי", היה הוא ודאי זוכה בתחום באחד המקומות הראשונים. שעל כן נשא על אפו זוג משקפיים מעובים וכבדים שחילקו את פניו לשניים. פן אחד – מן המשקפיים ולמטה. והפן השני – נוכל להגדירו כ"מכלול המשקפיים".
קראו גם:
אבל, כנאמר, אין דבר העומד בפני הרצון, ומוט'קה אכן למד עד מהרה לנהוג בטרקטור. למד לחרוש, אפילו לזרוע ולדשן למד. היו בענף הפלחה שדאגו. מה יקרה אם חס וחלילה יעמוד בפניו מכשול כזה או אחר והוא יאחר להבחין בו? אבל אחרים אמרו – ילמד, ישתפר, הרי עם רצון כה עמוק בסוף דבר לא יעמוד בפניו.
אלא שנראה שעם כל הפרגון והרצון הטוב, גם לאלה לא תמיד יש תוצאות משביעות רצון.
בפעם הראשונה שנוצר נתק של ממש בין הרצון לבין מימושו, היה זה כאשר מוט'קה נשלח לדישון לילי לאחת מחלקות הפלחה שגבלה בשדות השייכים למנזר השכן.
ואכן, חלקת הקיבוץ בת מאתיים הדונמים, גבלה בחלקה גדולה יותר, גדולה אולי פי שלוש, שהשתייכה למנזר ולבית הספר החקלאי שלו.
עם ערב העמיס מוט'קה על הפלטפורמה את שקי הדשן, רתם לפלטפורמה את המדשנת כנדרש ואת שתיהן לטרקטור. הוא לבש סוודר עבודה מהוה ומעליו דובון צה"לי, הצטייד בתרמוס קפה מהביל ויצא למשימה.
עם בוקר פגש את מרכז הפלחה.
נו, איך היה? נשאל.
היה בכייף, ענה מוט'קה ומיד הוסיף, אבל שיסלח לי כל מי שבינו לבין מדידות וחישוב אין כל קשר. עכשיו, אחרי שמדדתי את החלקה הלוך ושוב כל הלילה בגלגלי הטרקטור אני מוכן לשים את הראש שלי ולהוכיח שהחלקה גדולה פי שלוש – אולי פי ארבע ממה שנאמר!
באמת? התפלא הרכז, ואני הייתי זה ששלח את המודדים, לא סתם מודדים אלא מודדים מוסמכים. אז מה? איך הצלחת לדשן את החלקה אם אתה טוען שהיא כל כך גדולה?
זהו בדיוק, התלהב מוט'קה, הדשן לא הספיק כמובן. פעמיים הייתי צריך לחזור לקיבוץ ולהעמיס שקי דשן נוספים, ועדיין לא השלמתי את דישון החלקה כולה!
אז אולי נקפוץ יחד לחלקה כדי לראות מה קרה שם, הציע הרכז והשניים נסעו.
סופו של דבר שכמובן הסתבר שמוט'קה, מה לעשות, לא הבחין בסימוני הגבול של חלקת הקיבוץ, ודישן בהתנדבות מלאה גם את שטחי המנזר השכן.
וזו, מסתבר, לא הייתה הפשלה האחרונה שלו בשטחים.
ימים ספורים לאחר מכן נשלח לחרוש חלקה שמעבר למסילת הרכבת המובילה ירושלימה. כיוון שהחלקה הייתה מעבר, ומכיוון שמרכז הפלחה לא רצה בפשלת לילה נוספת, נשלח הפעם מוט'קה לחריש ביום.
למשימה יצא רכוב על טרקטור זחל שהזדחל לו אט אט, ואליו רתומה מחרישת שבע צלחות.
כאשר הגיע אל מעבר המסילה, הסתכל היטב ככל שיכול ימינה ושמאלה, שכן ברכבת מתקרבת מן הסתם יש להבחין עוד ממרחק, משימה שאיננה קלה ופשוטה לאדם כמוט'קה.
ואכן, לאחר ששמע את צפירת האזהרה הצליח להבחין בקטר רכבת הנוסעים המתקרבת. עצר אפוא את הטרקטור לפני מעבר המסילה וחיכה שהרכבת תעבור.
אלא שמה לעשות, נראה שגם הפעם לא חישב את המרחקים במדויק ולתמהונו הרב, כל קרון רכבת שחלף קרוב קרוב אל מול פניו, השמיע פעמיים קול מפץ חזק כשל מתכת נתלשת, כאילו משהו מאוד מקולקל קרה לקרונות הרכבת דווקא כאשר חלפו בקרבתו.
מוט'קה עוד חשב שיש להתריע בפני האחראי בתחנת הרכבת הקרובה על התקלה, אבל למרבית פליאתו, לאחר שזו חלפה הצליח להבחין (די בקושי) בערימת 'צינורות' קצרים שנערמה לצד קדמת שרשרת הטרקטור בצמוד למסילה.
הוא מיהר לרדת מהטרקטור ומצא שכל ידיות האחיזה שלצד פתחי הכניסה והיציאה של הקרונות נתלשו משום מה ונותרו מיותמים לצד הטרקטור.
נראה שהרכבת הייתה קרובה מיד אלי, חשב, וזו כנראה הייתה מחשבתו האחרונה כטרקטוריסט, שכן, לאחר "תאונה" זו, עבר מוט'קה לעבוד בענף ההודים.
שם לפחות יכלו משקפיו להגן על עיניו מנקירות התרנגולים הגדולים.
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים
