את תקופת ההכשרה של "גרעין להט" עשו חבריו בקיבוץ גבע הידוע.
בגבע הייתה להקת זמר מקומית צנועה, שחבריה הופיעו ושרו בפני חברי הקיבוץ ואורחיהם בחגי המקום, ובחתונות ושמה "הגבעטרון".
אנחנו, חברי גרעין ההכשרה, התלהבנו כל כך מאותה להקה מקומית, עד שכאשר חזרנו לקיבוצנו צרעה בתום השירות ולרגל חגיגות יום העצמאות במקום, הקמנו את להקת "הצרעטרון", במתכונת הלהקה שהכרנו בגבע.
הצרעטרון הופיע לאורך שנים בפני חברי הקיבוץ ואורחיו באירועים ובחתונות, ממש כשם שעשה הגבעטרון אז בגבע.
בין חברי הלהקה מיום הקמתה ולאורך כל הדרך היה גם מ.
קראו גם:
מ. שר וזימר ורקד וקיפץ מעל במות הקיבוץ במסיבות ובחתונות כיתר חברי הלהקה לשמחת לבם של החברים והאורחים גם יחד.
עד שיום אחד הסתבר לו שגם הוא, כמו חבריו וחברותיו ללהקה, עומד להתחתן. ומה המשמעות? הפעם תהא זו חתונה שלקראתה לא ירוץ לאחר העבודה לעוד חזרה על עוד שיר, לא יחבור לחבריו כדי ללטש את ביצועיו, לשמח חתן וכלה ולרמוז ברמזים דקים על עניינים כאלה ואחרים ש"אנחנו יודעים" על הזוג, במיוחד על זה הנמנה על בני המקום.
ואז אמר מ. לזו שעתידה להיות רעייתו, ירושלמית שאיננה מבנות המקום:
אני מאמין שאני יודע על מה ישירו לכבודנו.
על מה למשל, שאלה.
על זה שישבתי ימים שלמים במגדל התצפית שבניתי כדי לעקוב אחרי ציפורים ובמיוחד אחרי החוגלות.
ומה הקשר?
הקשר? בטח ישירו על כך שסיפרתי לכולם שאני יוצא לצפות בציפורים, בחוגלות, אבל באמת יצאתי כדי לחפש ולצוד נקבות מסוג אחר...
כמוני?
אכן, כמוך למשל.
ומה עוד, שאלה.
אני יודע? יחפשו וימצאו. אולי על זה שהייתי אמור להיות נהג המשאית של הקיבוץ ובמקום זה נעשיתי דווקא למורה.
טוב. אני מבינה שלגביך יהיו להם חומרים. ועלי?
אני יודע? נראה כבר בחתונה.
אבל בחתונה הם לא ראו.
הכיצד?
שבועות ספורים לפני החתונה הם חלו, כל אחד במקומו, באותו הזמן ממש באותה המחלה. ואיך ידעו זאת? כיוון ששניהם נדבקו בה מאחות הכלה. זו נבדקה על ידי רופא ירושלמי שקבע: "מיזלס", ובעברית: "אדמת".
מ. שאל את הרופא בקיבוץ: המיזלס הזה, מהו?
שום דבר נוראי, אמר הרופא, אדמת.
ואפשר להתחתן כשחולים בזה?
בהחלט. נרביץ בכם זריקה טובה "לעידוד", לפני החופה והכל יבוא על מקומו בשלום.
אין בעיה, דיווח מ. לרעייתו לעתיד. נקבל לפני החופה זריקה קטנה והכל יהיה בסדר. לא צריך לדאוג. יש חתונה.
אבל לא כך היה.
ביום החתונה הותקפו שני בני הזוג, כל אחד במקומו, בחום גבוה שבגבוהים, בגלי רעד וצמרמורות ובהזעה בלא גבול. בדיקה רצינית יותר של רופא הקיבוץ העלתה שלהגדרת הרופא הירושלמי את המחלה חסרה מילה קטנה אחת. לא מיזלס אלא ג'רמן מיזלס, ובתרגום לעברית: לא אדמת אלא חצבת, וחצבת זה כבר סיפור אחר. לא עוד "זריקה קטנה" טרם החופה, כזו שתעמיד את הזוג על רגליו כאילו דבר לא קרה. הפעם, כפי שהסתבר שעות ספורות לפני החתונה מדובר במחלה רצינית הרבה יותר.
אבל, הרי את החתונה כבר לא ניתן היה כמובן לדחות, והזוג הקודח נאלץ להתייצב לחופה, לפחות כדי לאפשר לרב להכריז "מקודשת".
לחופה הגיע הזוג מחדרו של מ., שניהם קודחים מחום גבוה, "פורחים" בפריחת המחלה, מזיעים, רועדים ומותקפי צמרמורות, וזו נערכה במרפסת הצריף, מטר אחד מדלת החדר. מאות האורחים שהגיעו, לא חזו בחופה על הבמה שהוכנה, אלא נאלצו לשרך את רגליהם במעלה לעבר שכונת צריפי הנח"ל, ונאלצו לחזות בה כשהם ניצבים בשדה הקוצים שסביב שכונת הצריפים.
הרב מיהר לסיים את החופה, והצמד הנישא מיהר לחזור, כל אחד למיטת הסוכנות הצרה שלו, בשני קצווי החדר כדי להמשיך ולקדוח כל אחד בפינתו.
אז חזרו האורחים הרבים וירדו לעבר חדר האוכל כדי להתכבד בכיבוד שהוכן לכבודם ולחזות בלהקת הצרעטרון שהפליאה בשיריה, השירים שנכתבו במיוחד לכבוד החתן חבר המקום ורעייתו הטרייה, ובראשם כמובן "שיר החוגלות".
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים
