בשנות ה-70 נהגה תנועת הנוער "יהודה הצעיר" לערוך מחנה קיץ ארצי לבוגריה, שהגיעו לאפ-סטייט ניו יורק מכל רחבי ארצות הברית.
הרכזים, ובכללם אני, אפשרנו להם בפרק זמן של חודש להרגיש כמו בקיבוץ אמיתי בארץ ישראל.
באותם ימים, מי שהנהיג את תוכנית "הקיבוץ" במחנה היה ביני.
ביני היה שליח ייחודי ומיוחד. דתי שחי עם משפחתו בקיבוץ חילוני בגליל. איש רב פעלים, שמתוך הערכה ליכולותיו יצאו הוא ורעייתו לשליחות עם ששת ילדיהם, יציאה חריגה של ממש.
את המעשה החינוכי לא השאירו ביני ורעייתו למסגרת התנועה בלבד אלא תחילתו הייתה בביתם ממש. וכך, בכל יום שישי, לקראת כניסת השבת, הייתה המשפחה הגדולה מתיישבת סביב שולחן השבת ל"פעולה", ממש כמו בתנועת הנוער.
יחד היו שרים שירי שבת וגעגועים לארץ ישראל וכל בן ובת משפחה סיפרו בתורם סיפור בשבחה של ארץ ישראל. אכן, משפחת שליחים למופת.
כיוון שכך, ברור למדי מדוע ניתן לביני הכבוד להנהיג את תוכנית הקיבוץ במחנה. ואם ביני אחראי, כי אז מובטח היה שבאפ-סטייט ניו יורק, אכן יוקם קיבוץ וחבריו ינהלו משך הקיץ חיי קהילה קיבוצית של ממש.
עם הגעתנו למחנה, כשבוע לפני פתיחתו, לצורך הכנתו לקיץ, יצא ביני לסביבת המחנה למסע גיוס למשק הקיבוצי שיוקם.
שכר מאיכרים שתי פרות חולבות לחודשיים ובנוסף, עוד עשרים תרנגולות מטילות, וכן חומרים שונים כמו פחים, קורות ורשתות להקמת הרפת והלול.
4 צפייה בגלריה
ביני ניצח על המערכת כולה כמנצח על מקהלה ותזמורת גם יחד
(צילום: צלם המחנה, מתוך האלבום הפרטי)
עם הגעת החניכים למחנה הסביר ביני לחניכיו קיבוץ מהו, תוך הקרנת מצגת מרתקת מקיבוצו שלו. הוסכם על עריכת אסיפת חברים בכל מוצאי שבת לאחר ההבדלה.
קראו גם:
האולם שבצריף המרכזי נעשה לחדר האוכל של הקיבוץ והמבנה הסמוך לו – למטבח. באסיפה הראשונה נבחרו הוועדות וחברי הקיבוץ בחרו לעצמם את הענפים בהם יעבדו כמו המטבח, חדר האוכל, הרפת, הלול, הבניין, גן הירק והנוי.
ביני ניצח על המערכת כולה כמנצח על מקהלה ותזמורת גם יחד. עד מהרה נבנתה עבור שתי הפרות הרפת שהוקפה בחצר. ביני אסף את הרפתנים ולימד אותם שיעור ראשון בחליבה. השיעור עורר, איך לא, צחקוקים הן אצל הבנים והן אצל הבנות, כאשר ברור היה למדי מה מתגלגל בראשם. וכך, כבר בימים הראשונים להקמת הקיבוץ, הוגשו אחר כבוד לארוחות הבוקר והערב ביצים וחלב מהייצור המקומי.
לקראת סיום המחנה, בתום חודש ימים, בלילה האחרון, אסף ביני את ארבעים חניכיו לחדר האוכל. שלא כבכל ערב הוחשך האולם ורק נר דולק אחד ניתן בידיה של סטייסי, חברת ועדת התרבות שישבה לימינו של ביני.
הנוהג כבר היה מוכר לכולם משנים קודמות: הנר עבר מיד ליד, וכל מי שהנר ניתן בידו, ביטא במילותיו שלו מה הייתה החוויה שהעניקה לו ההשתתפות בחיי הקיבוץ שבמחנה. אחרון הדוברים היה ביני. הוא פתח ואמר:
"חבריי היקרים לקיבוץ יהודה. אני מסיים יחד עמכם חודש מרתק שבו הקמנו יחד, כאן, באמריקה, קיבוץ משלנו. ראיתי אתכם עובדים במסירות ולומדים איך לחיות יחד, לבנות ולקיים חיי קהילה תוססים תוך נכונות לתרום מחד ולוותר מאידך.
"נוכחתם שלא תמיד קל ופשוט להתנהל כפרט בודד במסגרת הקהילה, שלא פעם היא גם מלחיצה וגם מרגיזה. אבל, כולנו עמדנו במשימה בכבוד. בשנה הבאה אחזור עם משפחתי לקיבוצי שבגליל ואני מאחל גם לכם שאת הקיבוץ הבא לא תקימו באמריקה אלא בארץ ישראל ושם נחזור ונתראה".
ואכן, זמן קצר לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, בשלהי שנת 1973, הוקם בערבה, חמישים ק"מ צפונה לאילת ובשכנות לקיבוץ הראשון שהוקם בערבה הרחוקה, יוטבתה, קיבוץ בוגרי תנועת יהודה הצעיר מאמריקה: קיבוץ קטורה.
וביני – הוא יכול היה לנשום לרווחה ולחוש את טעמו המתוק של המעשה כנאמר בפתגם – "אם גרעין זרעת – בטח".
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים
