אני אוהב את היין שלי חצי יבש, לא יבש. אני זקוק למעט מתיקות כדי ליהנות ממנו (חסכי ילדות של בן קיבוץ כנראה). אז בארוחת הערב בבית אני מוסיף קצת מיץ ליין היבש. תאמרו, נו, אז מה הסיפור?
לפני כחודש קיימו אצלנו "חוג סועדים" מסורתי, שבו כמה משפחות מארחות בביתן את הקיבוץ לארוחת ערב. אחד המשתתפים בארוחה שבה הייתי תפס אותי על חם מוזג טיפות מיץ ליין שהוגש, ונחרד. זהו חילול הקודש! סיכמנו יחד שאני אכן אשם, אך לא יינקטו נגדי סנקציות בשלב זה. מכאן נגררנו לשיחה מהו בכלל קודש ומה מחלל אותו.
דוגמאות נוספות כל אחד מכם ודאי מכיר, ואולי אפילו עושה בעצמו. יש המוסיפים בדיחה או שתיים בעת הספד, מה שבעיני חלק מהנוכחים מתקבל בהבנה מלאה אבל חלק אחר רואה בזה חילול כבוד המת. הלאה. במו עיניי ראיתי משפחה שלמה (נקלטים או אורחים כנראה) חוצה את הדשא המרכזי, ואחד מהם - שוד ושבר - אפילו באופניים. היש חילול דשא קשה מזה? הייתה פעם אמא של חברה שישבה בשולחן קבוע (קדוש) בחדר האוכל. שני נערים התיישבו בו פעם, ומייד ניגש אליהם חבר להעיר להם שימהרו לפנות את המקום, שהרי זהו חילול השולחן.
יש סדרות מופת בטלוויזיה - אנו צופים בהן ב־VOD - שבאמת אסור להחמיץ. והינה תפסתי השבוע את רעייתי במצב תרדמת מול סדרה כזאת. כעסתי עליה, ובצדק. זה חילול סדרה נוראי! את עייפה - לכי למיטה! יש דברים שלא עושים! לפחות את המעמד המביש של חילול הבריכה, בהשתנה מהמקפצה, כבר ביטלנו. פשוט אין כבר מקפצות. אומנם מפעיל הבריכה טוען שהסיבה היא הוראות בטיחות, אולם אנו יודעים את הסיבה האמיתית.
חילול הקודש מותנה בכך שיש קודש, שדבר מסוים הוא חשוב ונעלה עד כדי כך שאסור לפגוע בו. במובן הרגיל פירושו זלזול, חוסר כבוד קיצוני כלפי האל או כלפי מה שנחשב קדוש עבור דת מסוימת. במדינות רבות יש אפילו חוקים נגד מי שעושים זאת, בעיקר במדינות מוסלמיות. בעניין הזה אמר לוקרטיוס כבר לפני אלפיים שנה: "כל הדתות הן נשגבות באותה מידה בעיני הבוּר, שימושיות בעיני הפוליטיקאי ומגוחכות בעיני הפילוסוף", אבל ראינו מהדוגמאות למעלה שלא רק קודש ניתן לחלל אלא כמעט כל דבר שמוענקת לו חשיבות רבה בחברה מסוימת.
מעבר ליין, לדשא, לשולחן, לסדרת הטלוויזיה ולבריכה, בדרך כלל אנו נוהגים לשייך חילול לדברים מהותיים יותר, כמו חילול השם; חילול השפה (ירון לונדון נהנה לעשות זאת בכוונה ולהעמיד פני "מה כבר עשיתי?"); חילול האישה - גופה או נפשה (שימו לב שאין "חילול הגבר", אבל זה דיון בתחום אחר); והנעלה מכולם - חילול הכבוד האישי, מעשה שבתרבויות מסוימות רוצחים או מתאבדים בגללו.
כשאומרים "זה חילול הקודש", פעמים רבות מתכוונים בעצם לומר: "זה דבר שפשוט לא עושים בחברה שלנו". התייחסנו כך, ועדיין מתייחסים, להשמצת הקיבוץ (שלנו, וגם את הקיבוצים בכלל) בכלי התקשורת ככזה. לעומתם, יש סוגי חילול שהם תלויי זמן ותקופה. הצבעה למפלגות ימין נחשבה פעם לכזאת, ואילו כיום מתראיינת בגאווה מרכזת תא הליכוד בתנועה הקיבוצית. גם הוצאת דרכון זר, מטעמי "על כל צרה שלא תבוא", נחשבה פעם כזאת. כיום כבר לא (אגב, עבורי עדיין כן. יכולתי ולא עשיתי, חנון שכמוני).
יש אנשים שממש נהנים מפעולת החילול, לא חשוב של מה. סוג של "נא בעין" או של תקיעת סיכה בבלון. אז הינה עוד אחד במתנה: למה מישהו סבור שכל המלל האין־סופי בעניין הבחירות הקרבות אלינו, בכל סוגי התקשורת למיניהם, משפיע על מישהו? מצידי, תעירו אותי ב־17 בספטמבר כדי שאכניס למעטפה את הפתק שאני שם כבר עשרים שנה. סגור?
