הדורות שקדמו לנו ייחסו הרבה יותר כבוד למילה הכתובה בעיתון מאשר אנחנו.
3 צפייה בגלריה
"היה כתוב בעיתון", נהג אבי לומר כאשר רצה לקבוע ולהדגיש ש"זהו זה"
(צילום: shutterstock)
"היה כתוב בעיתון", נהג אבי לומר כאשר רצה לקבוע ולהדגיש ש"זהו זה". נכתב בעיתון (בעיתון "שלו", עיתון הפועלים המכובד כמובן) משמע, נכתב בסלע!
כל שנכתב איננו אלא האמת לאמיתה. צילום המציאות, לא כפי שהיא נראית ומוצגת על ידי כתב זה או אחר, אלא היא היא, בכבודה ובעצמה, ואין לשאול לגביה שאלות ויש לקבלה כמות שהיא, כמו ב"פרבדה", האמת.
כמובן שמי שינק את ידיעותיו מעיתון הבוקר "שלו" (רק עיתוני הבוקר נחשבו אז למכובדים), קרא את האמת "שלו", שלא הייתה בדיוק האמת של קוראי העיתונים האחרים. כך יצא שלכל קורא היו את האמיתות שלו, שבהן האמין ובזכותן גיבש את עמדותיו והשקפת עולמו. כך גדלתי וצמחתי גם אני בביתי, וכמו אבי שלי, האמנתי שהכתוב בעיתון איננו אלא דברי אלוהים חיים.
אלא שכשם שקרה הדבר לאחרים, כך גם לי: התבגרותי והשתחררותי מן המוסכמות שאין אחריהן ערעור ושעליהן התחנכתי בבית אבא.
אימתי החלו הדברים להתערער אצלי?
היה זה זמן לא רב אחרי שיצאתי את הבית והצטרפתי לקיבוצי.
עבדתי באותם ימים בענף הפלחה (שנושא היום את השם המכובד יותר "גידולי השדה"). במסגרת העבודה, בין חריש לדיסוק ולזריעה, הקמנו גם באזור הרפתות שבקיבוץ את מבני המתבנים הענקיים של חבילות הקש, טרם בוא החורף.
המתבנים הללו ירשו את מקום ה"גורן" הרומנטית של ימי בראשית, זו שעליה נכתבו סיפורי אהבה רבים, זו שבזכותה, כך סופר, נולדו בקיבוצינו אותם ילדים בלונדינים וכחולי עיניים.
3 צפייה בגלריה
המתבנים ירשו את מקום ה"גורן" הרומנטית, זו שעליה נכתבו סיפורי אהבה רבים
(צילום: shutterstock)
כל כך למה? כי אמא ראתה בהיותה שרועה על הגורן את השמים הכחולים שמעליה, ואילו אבא לעתיד לא ראה אלא את אניצי הקש הזהובים שלמטה.
המתבנים,למרות נוכחותם המרשימה, לא אצרו עוד בקרבם את אותה רומנטיקה, אבל הם היו ללא ספק מבנים מרשימים בעוצמתם, שהתנשאו לגובה רב. קודקודיהם החרוטים הזכירו הן מבנים דומים בקולחוזים שברוסיה ולהבדיל – את דומיהם בחוות הענק שבאמריקה.
והנה, באחד הימים פרצה שריפה באחד המתבנים הענקיים האלה בעת בנייתו. ליד המתבן נצבו אז שתי פלטפורמות - עגלות בעברית - שהגיעו מהשדה עמוסות לעייפה בחבילות קש שהועמסו עליהן שם.
3 צפייה בגלריה
כל מאמצי אנשי הפלחה והרפתנים וכל צינורות הכיבוי שנפרשו לא הועילו
(צילום: shutterstock)
ממש בהגיען למתבן, נראה שזיק בוער ניתז כך או אחרת מארובת הטרקטור הגורר, נחת על חבילת קש וזו נדלקה והחלה לבעור בטרם איש השגיח.
עד מהרה עברה וקיפצה האש מחבילה לחבילה, הן על שתי הפלטפורמות והן למתבן. ההמשך היה כה ברור. שתי העגלות עלו באש על תכולתן וגם המתבן כולו עלה השמימה באש ענקית עוד בטרם מכוניות מכבי האש שהוזעקו הגיעו אל הקיבוץ.
כל מאמצי אנשי הפלחה והרפתנים גם יחד, כל צינורות הכיבוי למיניהם שנפרשו מהר ככל שניתן היה, לא הועילו. הכל עלה בלהבות, ומכל המבנה הגדול והמרשים לא נותר אלא רמץ שחור משחור רטוב מן המים שהותזו עליו בלא תכלית.
קראו גם:
נראה שהשריפה הזו אכן הותירה את חותמה בלב החברים ומישהו דאג לדווח על כך לעיתון.
למחרת אכן הופיעה בעיתוננו המכובד ידיעה בזו הלשון:
"בשריפה גדולה בקיבוץ צרעה שליד בית שמש, עלה באש מתבן חבילות קש גדול ממדים ושתי עגלות שהיו לידו נשרפו חיים".
אכן, כך בדיוק נכתב בעיתוננו המכובד, ויש לשער שרחמי קוראיו נכמרו בעיקר על שתי העגלות הצעירות והמסכנות שלא הצליחו להימלט מן הלהבות ועלו באש כקורבן השמימה.
ואני הבנתי אז, שלא כדברי אבי, לא כל מה שנכתב בעיתון קודש הוא, ולעיתים, כאשר אתה מודע ויודע את האמת, לא אותה תמצא לאחר מכן בעיתון.
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים
