רבים בעולם זוכרים את שישה ביוני כתאריך המציין את יום הפלישה של כוחות הברית לחופי נורמנדי ב־1944. בישראל, להבדיל, מזכיר התאריך לרבים את "משפטו" של אלטמן הקטן בסרט הפולחן האלמותי מציצים משנת 72', או את יומו הראשון של מבצע שלום הגליל - לימים מלחמת לבנון הראשונה - בשנת 82'.
אולם עבור תושבי קיבוץ דן, בעבר ובהווה, מציין התאריך את יומה השני של מלחמת ששת הימים, יום שבו התקיים אחד הקרבות ההרואיים - הקרב על הקיבוץ.
לא רבים יודעים זאת, אך קרב זה היה האירוע הראשון מאז מלחמת השחרור (והאחרון עד היום) שבו ניסה צבא אויב לכבוש יישוב. מעטים יותר מודעים לעובדה המדהימה שהקרב כולו, שהסתיים בניצחון ישראלי מזהיר, נוהל על ידי חברי הקיבוץ בלבד, ללא כל סיוע של צה"ל.
הסיפור מעורר ההשראה, שכל ילד שגדל בדן מכיר אותו לפרטי פרטים, סוּפר פעם נוספת בטקס מרשים שנערך לציון 50 שנה לקרב.
בפאתי שדה חרוש מצפון לקיבוץ, סמוך לשרידי מוצב 'הפילבוקס המזרחי', בדיוק במקום שבו התחולל הקרב, התכנסו רבים מתושבי הקיבוץ בעשרות השנים האחרונות לחלוק כבוד ללוחמים הנועזים שעמדו לבדם מול הטנקים ומול כוחות הקומנדו ומנעו טבח נורא.
חלקם חיו בקיבוץ באותם ימים, וחוו את רגעי הפחד והאימה במקלטים, בשבילים, בתעלות הקשר ובעמדות. אחרים נולדו עשרות שנים אחרי כן, אך כולם הבינו את גודל ההישג.
לרגל המאורע יצאנו למסע בזמן, אל אותו יום מתוח וגורלי, בניסיון להבין מה בדיוק קרה שם.
שהאויב יחכה
את הסיפור אפשר לפתוח בביקורו של שר הביטחון משה דיין בפיקוד צפון ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה. דיין ביקר גם בקיבוץ, ובחדר האוכל נשא נאום מפרגן לחברים.
כששאלו אותו מה יהיה בזמן מלחמה, ואם אין זה מסוכן להיות בקיבוץ, ענה להם שדן הוא המקום הבטוח במדינה, ושמצדו היה שולח את משפחתו להתגורר שם. האם היו אלה דברי חנופה חלולים של שר הביטחון החדש, או שמא תשובה צינית שלעגה לחששות החברים?
הרי מאז עלייתו של דן על הקרקע היה היישוב יעד קבוע להפגזות הסורים. כשנשאל חבר הקיבוץ עמירם אפרתי איך התייחסו לדברים אלו, הוא השיב בציניות: "מה זאת אומרת איך? כתורה למשה דיין מסיני".
מבט על מקומו של קיבוץ דן לפני מלחמת ששת הימים מראה כי היה מוקף כמעט מכל צדדיו: מצפון - מוצב נוחיילה; ממזרח - מוצב תל חמרה ומתחם רמת הבניאס; מדרום - מוצב תל עזזיאת.
4 צפייה בגלריה
משה דיין היה שולח את משפחתו לדן. ביקור צמרת המדינה בקיבוץ לפני פרוץ המלחמה, צילום: ארכיון דן
מוצב תל דן, כ־800 מטר צפונית לבתי הקיבוץ, נתן מענה אל מול נוחיילה, אך מי הגן על יתר עברי הקיבוץ? שלוש עמדות פילבוקס מבוצרות, שניצבו בשדה הצמוד מזרחית למבני הקיבוץ, היו הקדמיות ביותר. כלומר, דן עצמו היה המוצב העיקרי מול הצבא הסורי שעמד בתלים שמעליו.
ככל שיישמע הדבר מוזר, לא היה כל מוצב קדמי של צה"ל כדי לחצוץ בין הקיבוץ למוצבים הסוריים ברמת הבניאס ובתל עזזיאת.
גיוס החירום במאי 67' קטע את קורס רכזי המשק שבו השתתף אפרתי, אז בן 30. "בתקופת ההמתנה", הוא מספר, "היו חברי דן מגויסים להנחת רצועות מוקשים תחת תל עזזיאת.
"ביום עבדנו במשק, ובלילה הנחנו מוקשים. אנחנו עשינו את העבודה הפיזית, ואת המוקשים הניחו חבלנים של צה"ל. העמדות מסביב לקיבוץ היו מאוישות על ידי אנשי ההגנה המרחבית.
"בעמדה שלנו היו מצוותים כמה אנשים מהטכניון, שלא ידעו מה רוצים מהם. לי אישית היה רובה צ'כי עם מחסנית של חמישה כדורים. כשהמחסנית נגמרת, מבקשים מהאויב לחכות רגע ומכניסים את המחסנית הבאה".
המלחמה פורצת
היום הראשון של מלחמת ששת הימים נפתח בהפגזה ארטילרית סורית לכל אורך הגזרה. בחמשת הימים הבאים עתידים כ־40 אלף איש לבלות במקלטים. מרבית הגברים גויסו, ואלה שנותרו היו בעמדות.
חיי היום־יום שותקו כמעט לחלוטין. הלימודים בוטלו, חדר האוכל נותר שומם, ושוכני המקלטים הקשיבו בחרדה לקולות הפגזים שפגעו במבנים, הרסו לולים והרגו פרות.
בשדה המזרחי של דן, שלצדו עובר כיום כביש 99 אל רמת הגולן, הייתה חלקת הפילבוקסים: שלוש עמדות ממוגנות מחוברות בתעלות קשר. בקצה השדה הזה עברה הדרך צפונה אל תל דן, שאז עדיין לא היה שמורת טבע, אלא מוצב באחריות צה"ל, במרחק כ־800 מטר מבתי הקיבוץ, ששמר על העורף של המשק.
בחזית המוצב המזרחי (מוצב תפוח, או בלשון המקום 'הפילבוקס המזרחי'), לכיוון מזרח, היה שדה חיטה. חברי הקיבוץ כינו אותו החלקה האוסטרלית, על שם הכוח האוסטרלי שחנה שם בתקופת מלחמת העולם השנייה.
כיום נחבא שדה זה מאחורי עצי ברוש גבוהים, שנשתלו ערב מלחמת ששת הימים כדי להסתיר את הקיבוץ מעיני הסורים, אך אז הם עדיין היו נמוכים מאוד. בקצה החלקה האוסטרלית, לכיוון דן, היתה תעלת נ"ט שחפרו הבריטים, והיא נמתחה מוואדי עסל (נחל שניר). תעלה זו היא שמנעה מהטנקים הסוריים, שהתקדמו לעבר דן בבוקר שישה ביוני, להגיע אל הגדרות ולפרוץ אותן.
עם תחילת המלחמה היו הפילבוקסים ותעלות הקשר מאוישים באנשי ההגנה המרחבית של הקיבוץ. בלילה הראשון למלחמה נשמעו כלי רכב נוסעים וקולות בערבית מאזור רמת הבניאס.
יוסי לב־ארי, מפקד העמדה המזרחית, דיווח על כך למא"ז ישראל רונן. לב־ארי היה אז בן 31, עובד המדגה (אחר כך מורה לטבע ולמתמטיקה בבית הספר של הקיבוץ, ולימים מנהל מוזאון בית אוסישקין). את הצבא סיים בדרגת סמל כמדריך בקורס מ"כים במחנה נתן, ובקיבוץ מונה למפקד עמדת הפילבוקס המזרחי. "לא הייתה לי השכלה צבאית", הוא אומר, "אבל ידעתי מה לעשות".
נלחמים על הבית
את אירועי שישה ביוני 67' מספר לב־ארי בשטף ובדיוק רב, כאילו לא עברו מאז 50 שנה: "היינו כאן עם שמונה חבר'ה שלנו ועוד שלושה מהעתודה האקדמית, שלא ידעו להפעיל רובה. חילקתי אותם, וכל אחד קיבל את העמדה שלו.
"בכל אחת משלוש העמדות היה מקלע גרמני מעולה, 34-MG (מגל"ד), שתפר כמו מכונת תפירה. היה פה זאבי איילי, והייתה לו בזוקה. אמרתי לו: 'אם טנקים מתקרבים אליך עד שבעים מטר - אתה לא יורה. אתה מסתתר, כי עד שאתה תרים את הבזוקה הוא כבר ישחיל אותך'.
"והיה צבי גולדברג, שהיה הנפגע היחיד שלנו בקרב הזה, כשקיבל רסיס באוזן. הודעתי להם חד־משמעית שלא יורים עד שלא מקבלים פקודה, ואם יש טנקים בשטח, וידענו שיש טנקים, אתם לא מוציאים את הראש שלכם ולא נכנסים לעמדות, אלא נשארים בתוך תעלות הקשר, כי טנק שעומד מאתיים מטר מפה לא יהיה מה שימשוך את תשומת לבו יותר מהתעלות האלה.
"ואמנם, אחרי הקרב ראינו שכל התעלות היו עם תלמים אחרי ירי פגזים אל תוך החלונות".
אפרתי מספר כי עם תחילת ההפגזה ריכז אותם לב־ארי בפילבוקס, כיוון שהעמדות היו מוגנות קצת פחות. "הייתה הפגזה של מאות פגזים", הוא מספר. "כעבור שעתיים נפסקה ההפגזה ויצאנו לראות מה קורה, ואז התחלנו לשמוע צעקות בערבית במרחק עשרות מטרים מאתנו, מכיוון רמת הבניאס ותל חמרה.
"למזלנו, היה לנו נשק מעודפי מלחמת השחרור. צה"ל לא הוציא אותו מאתנו, כי הם אמרו שלא יקרה אצלנו שום דבר. היו לנו שניים-שלושה מקלעי MG בעלי קצב אש אדיר, וזה מה שהכריע את המערכה.
"קודם הופיעו החיילים הסורים, ואחריהם הטנקים, כי לפי הדוקטרינה הסובייטית של אז, על הראשים פחות חבל מאשר על הטנקים. ככה הם גם נהגו במלחמת העולם השנייה. הם שלחו כשתי פלוגות קומנדו על ציודן, עם מקלעי גוריאנובים ורובי קלצ'ניקוב, ופשוט ראינו אותם רצים לעברנו".
"אני שמעתי טנקים מתקרבים לכיוון השדות שלנו, ואז ראיתי אותם יורדים מרמת הבניאס ונכנסים לשדה האוסטרלי", ממשיך לב־ארי. "זה היה קיץ, החיטה הייתה בשלה, וכל העצים שיש היום היו אז בגובה חצי מטר. הטנקים התקדמו עד שראו שהם לא יכולים לעבור את התעלה האנטי טנקית, הם נעמדו והחלו לצלוף עלינו.
"אני מסתכל על הטנקים, לראות אם הם מצליחים לעבור את התעלה. בכלל לא הסתכלתי לכיוון דרום־מזרח. ואז אני שומע קולות, רעש והמולה וצרחות, כמו שערבים יודעים לעשות, ונעשה לי שחור בעיניים.
"אני רואה הרבה חיילים גוררים גוריאנובים, וכל חייל מחזיק בונגלור טורפדו, כאילו שהם הולכים לכבוש מוצב סובייטי. אלה היו שני גדודי קומנדו עם מקלעים ותול"רים B-10 והמון זווילים. היו שם יותר ממאה חיילים, והשעה שש או שש ורבע, והם נכנסים לוואדי עסל, שזה 250 מטר מאתנו.
"אמרתי לעצמי - מה אני עושה? הם היו שישה טנקים ואנחנו עשרה חבר'ה. לא היינו עושים הרבה אילו הטנקים האלה היו שועטים לתוך העמדות, אבל הם פשוט נעצרו על שפת התעלה".
מכת אש
אפרתי: "יוסי הוא קר־רוח ולא נתן הוראת אש, ממש עצר אותנו מלירות עד שהם התקרבו. והם נדהמו ממכת האש הזו. היו להם הרבה נפגעים. הם נעצרו ונסוגו, ואז ירדו שישה טנקים שהיו מעבר לכביש המוביל לתל דן בחלקת האבוקדו, השטח שקראנו לו השטח האוסטרלי.
"הם הגיעו די קרוב. בשלב מסוים רגמים, חברי הקיבוץ מההגנה המרחבית, החלו לירות במרגמות 81. היו פגזי זרחן, ואז פרצה אש בשדה. הקש היה נמוך, והוא בער, והאש תפסה את הגריז בשרשראות הטנקים".
לב־ארי: "בסרטי הירי הייתה לנו תחמושת נותבת, ואף על פי שזה שדה שלנו שאנחנו זרענו, יריתי תחמושת נותבת לתוך השדה. השדה התחיל לבעור, הלהבות עלו, והם התחילו להתרוצץ.
"טנק אחד הגיע עד שם ונעמד (הכוונה לצומת שיאון, הנקרא צומת הטנק, על שם הטנק הסורי שעמד שם שנים רבות. א"ג, ש"מ), טנק אחר שרץ עם החי"ר הנסוג נפל מאוחר יותר למים של הבניאס, והוא שוכב שם עד היום עם הצוות שלו שנהרג.
"הטנק שלקחנו אותו אחר כך לקיבוץ וניצב כיום ליד בית אוסישקין - ראיתי את האנשים בורחים ממנו. הייתה לו תקלה טכנית, או שבגלל הלהבות הגדולות האנשים קפצו ממנו וברחו.
"השדה בער כולו, ואז סובבתי את החבר'ה לכיוון דרום. אני הייתי פה עם מקלע, ופה היה איציק יוגב עם מקלע. הוצאתי שני מקלעים לתעלת קשר ואמרתי שלא יורים עד שאני נותן פקודת אש.
"היה פה שדה אספסת, שטח הריגה יוצא מן הכלל, ופתאום עולים לי מהוואדי חיילים עם נשק, עם בונגלור, עם קלצ'ניקובים. נתנו להם להתקרב עד שישים או שבעים מטר. אז נתתי את פקודת האש, וממש קצרנו אותם. אני לא ספרתי את המתים, אבל מיכאל לייכנר, שקבר אותם אחר כך בשטח, אמר שהוא ספר 17 הרוגים, וכל זה במכה הראשונה".
ילדים בקרב
לב־ארי מספר כי ההתקפה על דן נערכה במסגרת הטעיה של מבצע 'נאסר' לתקיפת הגליל, דבר שנתמך גם על ידי הגרסה הצה"לית. "אם לא תעלת הנ"ט", הוא אומר, "הטנקים היו מגיעים אלינו, ומה היינו יכולים לעשות מולם עם המקלעים?
"הבן שלי והבת שלי שכבו במקלט, ואם הסורים היו עוברים אותי הם היו מגיעים לקיבוץ, ובקיבוץ לא נשאר מי שיגן. לכן ברגע שראיתי את הטנקים בשדה החיטה, הדלקנו אותו. החי"ר הסורי הגיע משם עם כל התחמושת והנשק. נתתי להם להתקרב, ואז פתחנו באש מטווח של כשבעים מטר. ממש קצרנו בתוכם".
המיתוס סביב הקיבוצניקים שהדפו את הצבא הסורי התעצם כשלתמונה נכנסו תלמידי י"ב של דן. הם היו אמורים לפעול ככוח עזר, והרגע הגדול שלהם הגיע כשלב־ארי דיווח למא"ז ישראל רונן ז"ל כי התחמושת אוזלת.
"כשהסורים נסוגו מכאן", מספר לב־ארי, "הסתכלתי בארגז התחמושת שלי וראיתי שנשאר לי סרט קצר. טלפנתי למטה שלנו שישלחו תגבורת".
המא"ז רונן תיאר: "בערך בשעה שבע ורבע הגיע מהפילבוקס רץ, שמוליק אימברמן, עם מרגמה 52 מקולקלת ודיווח שהתחמושת של המקלעים הולכת ונגמרת. נתתי לו את המרגמה מהגזרה העורפית הלא מותקפת.
"נאלצתי לקבל החלטה, ולקחתי על עצמי את הפקודה הקשה ביותר שנתתי אי־פעם. התחושה שלי הייתה שיריתי את כל החיצים, ומה שנשאר לנו זה להפעיל את נערי י"ב, או במקרה שהמערך לא יחזיק מעמד - לנסות לייצב קו נוסף על ידי לוחמי הגזרה העורפית ולוחמי המטה.
"ירדתי למקלט שלהם, בחרתי שתי חוליות מקלע, שישה נערים עם כ־16 ארגזי פעולה, עם תחמושת למקלעים ושני מקלעי MG. הסברתי להם את המצב, ונתתי להם פקודה מפורשת לרוץ על פני השטח ולא דרך התעלות, אחרת הם יגיעו מאוחר מדי.
"שלחתי אותם בשתי שלישיות עם מרווחים ביניהם, כדי להקטין את הסיכון. זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי, לשלוח ילדים לקרב. יצאתי בעקבותיהם לראות שכולם הגיעו, ולראות מה עם הטנקים שהובטחו לי".
וכך תיאר את האירוע בעלון הקיבוץ אבשלום הורוביץ, אחד מאותם נערי י"ב: "בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה הכשירו אותנו ככוח כוננות. קיבלנו מקלעים, ואפילו הספקנו לערוך מטווח ירי במחסן הדיג. כשפרצה המלחמה כולנו רוכזנו במקלט המטה. לבנות היו תפקידים שונים, והן צוותו למקומות חיוניים.
"עם אור בוקר קיבלנו קריאה לאחר ההפגזה על הפילבוקס, ויצאנו לדרך. היינו צוות של שניים לכל מקלע. ההרגשה הייתה קשה וכבדה. בדרך לפילבוקס ראינו עצים נשברים. לא כל כך הסתדרנו עם הציוד והנשק, וכל זה דרך תעלות הקשר. היה מפחיד. הייתי די מבוהל.
"כשהגענו, ראינו מה קורה. הסורים היו קרובים מאוד. ממש לפני העמדה, לאורך הדרך של ואדי עסל, חלף טנק סורי. הצטרפנו לירי עליו. הוא נסע דרומה ונתקע בבוץ של שדות שאר ישוב. ירינו גם על החיילים הסורים, ואת צעקותיהם שמענו מהשדה המוצת. המשכנו לירות, וההתקפה שלהם נבלמה. אירוע זה היה בשבילנו תעודת הבגרות שלנו, של מסיימי י"ב".
בקיבוץ דן מייעדים את שדה הפילבוקסים לאתר שימור לסיפור הקרב. מלבד העמדות נמצא בשדה גם מבנה הרוס, שלפני קום המדינה שימש כתחנת מעבר גבול בין ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי לבין סוריה שתחת שלטון וישי.
חקלאים סורים היו נוהגים להגיע מדי יום רביעי לשוק בחלסה (לימים קריית שמונה), ובנקודה זו היו חיילי חיל המשלוח האוסטרלי ששהו כאן (ובהמשך סייעו לבריטים לכבוש את סוריה) בודקים את תעודותיהם.
קק"ל, המועצה לשימור אתרים והמועצה האזורית גליל עליון תומכים ברעיון השימור. בקיבוץ דן מקווים שבקרוב, לאחר ציון 50 שנה למלחמת ששת הימים, יוכלו לחנוך את האתר. האתר יהיה משולט, עם עמדות שמע להסברים ופתוח חינם לציבור.
