בילדותו ברביבים, מספר און ריפמן (34), היה לו חלום: "בבוקר אני קם ללמוד, ובמקום ללכת לכיתה רגילה - בין ארבעה קירות, עם כסאות ושולחנות ולוח שחור ממול - אני נשאר ללמוד בחוץ, בטבע, נושם את החיים האמתיים. בעצם כזה היה פעם החינוך הקיבוצי בגילים הצעירים", הוא נזכר", ואני עוד הספקתי לספוג ממנו: שיעורי טבע, טיולים, מלאכת יד, אדמה, חי וצומח. החינוך הקיבוצי יצר את החלום", אומר און, "וכאן אנחנו מממשים אותו".
עוד חדשות מהקיבוצים: המועצה אישרה: ימונה משנה למזכ"ל התנועה הקיבוצית הקיבוצניקית ביוזמה לתיעוד סיפורי עולים מאתיופיה לקראת נקודת רתיחה: מבזק פוליטי קיבוצי
'כאן' זה בערבה, בפנימייה החינוכית-חקלאית אדם ואדמה. הפנימיה הזאת, החדשה (שנה ראשונה), היא נחשונית בסדרה של תכניות חינוכיות שמריץ ארגון "השומר החדש", הפועל לחיבור מחודש לערכי הציונות וההתיישבות, לחקלאות ולאדמה. און, ממקימי הארגון וסמנכ"ל החינוך בו, עסק בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי עוד בשנותיו בקיבוץ הולדתו רביבים, וגם כיום - כבר בעל משפחה במעלה החמישה - כולו אומר ועושה חינוך.
באדם ואדמה, מתחם פנימייתי במושב חצבה, מתחנכים 12 (מתוך 18 שהתחילו) נערים ונערות תלמידי כיתה י'. המודל, לדברי און, הוא תכנית רגבים שבסקטור הדתי. "בציבור שלנו, החילוני-התיישבותי-קיבוצי, לא מקובל לשלוח בנים לפנימיות, והאתגר הגדול הוא לגייס ולשכנע את ההורים ואת המורים, אבל זה מה שאנחנו עושים - עוברים בארץ, מיישוב ליישוב, מסבירים ומשכנעים.
"בעתיד, בכל בית ספר בהתיישבות ובערים, תהיה כיתת אדמה הקשורה לתאוריה הפדגוגית העמלנית, ומבוססת על עבודת כפיים ועל דוגמה אישית של המורים".
התיאור שלו את התכנים ואת ההוויה של הפנימייה נשמע כלקוח ממקומות ומזמנים אחרים: "הנערים קמים בעצמם בחמש וחצי בבוקר ויוצאים עם המורים לעבודות חקלאיות שונות, בחצבה ובמושבים סמוכים. בצהריים הם חוזרים למתחם לארוחת צהריים ולמנוחה, וב-14:00 הם מתחילים את פרק הלימודים האינטנסיבי לבגרות מלאה, עם מורי תיכון שיטים דרכא שבמועצה האזורית ערבה תיכונה.
"לפעמים, בערבים, הם יוצאים לפעילויות העשרה קבוצתיות ומתנדבים בקהילה. במשך השנה הם מטיילים, מסיירים ורוכשים כלים להעצמה אישית ולבניית מנהיגות. "מלבד העניין הערכי-חינוכי", מציין און, "יש כאן גם מענה לצורך אמתי, למצוקת החקלאים בערבה, שכתשעים ממשקיהם ננטשו. התכנית חורטת על דגלה עזרה לחקלאים האלה, במשימות ייחודיות ובחיבור למלאכות נוספות, כמו נגרות ובנייה אקולוגית.
"התכנית גם מטפחת שיתוף פעולה בין הנוער המקומי לחניכים, באמצעות עבודה משותפת ופעילויות חינוכיות ערכיות שיחוו יחדיו. יש מי שמוחים ומפגינים לטובת החקלאים. אנחנו עושים מעשה", הוא מדגיש, "אנחנו מציעים כוח עבודה שכבר כמעט ואינו קיים בערבה, ויש ביקוש עצום לחבר'ה האלה, שהופכים לסוסי עבודה. השכר שמשלמים להם הולך, כמו שהיה מקובל בגיוסים בקיבוץ, לתכנית החינוכית. אנחנו הופכים את בעיית החקלאות בערבה לכיתת לימוד".
מצוקת החקלאים היא גם ראשון המניעים להצטרפותו לתכנית של צוף כבשנה (16) מקיבוץ לביא. "כן", הוא מאשר בגאווה, מופתע מעט שהשם כבשנה אומר משהו למראיינו, "סבא רבא שלי הוא יצחק כבשנה, זה שבן-גוריון כתב עליו שהיה בזמנו הפועל הכי הטוב בארץ.
"הבן שלו, סבא שלי, ירש 75 דונם אדמה חקלאית במושבה כינרת. עם השנים הצטמצמו השטחים, ולפני כעשר שנים ניחתה המכה האחרונה, כשחיסלו את כל התמרים וההדרים במושבה, ונגמרה כל החקלאות של המשפחה. אבא עוד הספיק לעבוד קצת במשק המשפחתי, ואחרי שעבר לקיבוץ - בעקבות הנישואים לאמי - עבד חמש שנים בגד"ש, וזהו".
אתם משכימים בשמחה לעבודה? לא מסתכלים על השעון מתי היא מסתיימת? צוף כבשנה: "תלוי מי. בתור מי שנולד לתוך חקלאות, לי אין בעיה כזאת. אני אוהב את זה. יש כאלה שמתחילים יום עבודה כדי לסיים אותו ולעבור ללימודים. אהבה לחקלאות היא דבר שמתפתח. גם לדחוס את כל החומר הלימודי לתוך כמה שעות, אחרי העבודה, לא קל, ובטח לא פשוט בגיל הזה לחיות עם קבוצה מעורבת ומגוונת בתנאי פנימייה. זו תכנית מאתגרת מכל הבחינות".
אתה רואה את עתידך בחקלאות? "לא יכול לומר כרגע. אין לי ספק שבמידה רבה היא תהיה חלק ממני, אבל לא זו המטרה".
און ריפמן מסכים: "חקלאות היא חינוך. כמה מהתלמידים יהיו חקלאים, אחרים יגדלו לאנשים שההתיישבות והחקלאות בדמם, או שיבואו לעזור לחברים שלהם בערבה. אבל זה הרבה יותר מזה: החניכים ילמדו המון על עצמם ועל אחריות חברתית ואחריות אישית. הם ירכשו ערכים ומיומנויות שלא יוכלו לרכוש במקום אחר, מתוך מטרה והכוונה של הצמחת דור המנהיגים הבא של ישראל.
"התכנית מעניקה הבנה לצורך בטיפוח דברים לאורך זמן ובהשקעה לטווח ארוך.