שאול גולומב מקיבוץ ניר דוד לא ישכח את היום שבו חיפשו אותו מקצין העיר, כששהה בכלל בתל אביב. הימים הם ימי מבצע חומת מגן, מבצע רחב היקף של צה"ל ביהודה ושומרון שהתרחש בעקבות רצף של פיגועי התאבדות קטלניים בשטחי ישראל ששיאם היה הפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר שבו נרצחו 30 ישראלים.
המבצע שנערך עד ה-10 במאי 2002 גבה את חייהם של 30 חיילי צה"ל שנהרגו בקרבות בשכם ובג'נין. בקרב הקשה ביותר שנערך בג'נין ביום השביעי ללחימה נהרגו 13 לוחמי מילואים מגדוד נחשון שנתקלו במארב של מחבלים, אחד מהם היה בנו רס"ן עודד גולומב ז"ל מקיבוץ ניר דוד, בן 32 בנופלו, שיחידתו קיבלה צל"ש בקרב. השבוע נזכר אביו ביום הנורא שבו קיבל את הבשורה הקשה ומספר על הבן ועל החלומות הגדולים שנגוזו.
קידום מהיר
עודד נולד וגדל בקיבוץ ניר דוד, ילד שני להוריו רותי ושאול, אח לעינב ותומר. "הוא היה מאוד אהוב על חבריו, תלמיד מצוין, שחקן כדורסל טוב, ילד שכל אחד היה מתברך בו", מספר האב.
אחרי שסיים את לימודיו במוסד החינוכי גלבוע בבית אלפא, הדריך במשך שנה בקן נהריה של השומר הצעיר עד שנסגר. בנובמבר 1989 התגייס לצה"ל במסלול בני משקים בחטיבת הנח"ל והתקדם מהר מאוד במסלול הפיקודי. לאחר הטירונות וקורס מ"כים סיים גם קורס קצינים. בסיום הקורס שב עודד לחטיבת הנח"ל כמפקד מחלקה ולבסוף כמפקד פלוגה. בעת שירותו כמפקד פלוגה בלבנון זכה לציון לשבח על תפקודו בזמן מרדף ולחימה מול חוליית מחבלים. "זו היתה תקופה מאוד קשה בזמן האינתיפאדה הראשונה והוא שירת בשטחים וגם בלבנון", מספר שאול.
לאחר שחרורו מצבא קבע למד ברופין הנדסת תעשייה וניהול, שם פגש את בת זוגו דוברת והם בנו חיים משותפים במושב בית יהושע. "היתה אהבה גדולה ביניהם", מספר האב.
אחרי שסיים את לימודיו עבד בחברת הייטק שעסקה ביישום תוכנות תעשייה במפעלים. כשהחברה נקלעה לקשיים הוא עזב, מצא עבודה בחברה אחרת ואז הוא גויס במילואים למבצע חומת מגן.
תחושה רעה
חטיבתו של עודד גויסה למבצע חומת מגן מיד לאחר הפיגוע בליל הסדר במלון 'פארק' בנתניה. "קראו לו משולחן ליל הסדר, הוא התארח עם דברת אצל הוריה ואז קיבל צו 8. הוא היה אז המ"פ של הפלוגה המסייעת של הגדוד", נזכר האב. אחרי אימון של שבוע הגיעה החטיבה לכיוון ג'נין. "בהתחלה הם קיבלו הוראה לא לתת ללוחמים הפלסטינאים לברוח, ובשלב מסוים הם קיבלו הוראה להיכנס למחנה הפליטים בג'נין".
קראו גם:
לאחר לחימה שנמשכה כמה ימים הגיע הלילה האחרון שבו נקלעה הפלוגה למארב. באותו קרב נפלו עודד מפקד הפלוגה ו-12 מחייליו. "הם קיבלו הוראה להתקדם כמה עשרות מטרים למבנה, זה היה לפנות בוקר והיה חושך. עודד יחד עם המ"מ בחן את המבנה, משם הם פנו לבית צדדי ואז חיכה להם המארב. ירו עליהם מכל הכיוונים".
איך קיבלת את הבשורה הקשה?
"אני ואשתי רותי ז"ל שנפטרה לפני שנתיים נסענו לתל אביב באותו יום ושמענו את הדי הפיצוצים והירי בדרך לתל אביב, ראינו עשן גדול מאוד עולה מכיוון ג'נין. בקצין העיר חיפשו אותי בניר דוד ואמרו להם שנסעתי לתל אביב ושם מצאו אותי במשרד. אשתי הסתובבה קצת בתל אביב וכשהיא חזרה למשרד אז סיפרתי לה. היא היתה אישה מאוד עצומה ומאוד בשליטה, היא לא צעקה ולא בכתה".
היתה לך תחושה רעה לפני כן?
"היתה לי תחושה לא טובה. באותה עת דיווחו בכל הרשתות שהפלסטינאים טוענים שישראל מבצעת רצח המוני במחנה הפליטים בג'נין. לא היה לנו קשר עם עודד כי רוב הזמן לא היה להם בטריות בטלפונים. לילה לפני שהוא נהרג עודד התקשר אלינו. שאלתי אותו 'מה אתם עושים שם, כל העולם מדבר על זה שאתם הורגים את הפליטים במחנה' והוא אמר לי 'אבא, אין פה אף אחד. כולם ברחו ונשארו רק לוחמים, הם יודעים את המלאכה ונלחמים טוב ואנחנו מתקדמים לאט-לאט ובזהירות'".
צנוע ורגיש
השנים הראשונות לאחר מותו של הבן היו קשות מאוד, אך הוריו בחרו בחיים. "לא היתה לנו ברירה", אומר האב, "מה היינו יכולים לעשות. יש לנו עוד שני ילדים ושישה נכדים והתנחמנו בהם. אין אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור, אבל אני מתגעגע אליו מאוד".
במהלך השנים הוציאו השניים חוברת לזכרו. "הרבה אנשים כתבו וסיפרו עליו. מכיוון שהוא היה שחקן כדורסל פעיל היינו עושים פעם בשנה ביום השנה טורניר כדורסל לזכרו עם הגדוד שבו הוא שירת".
בשנתיים האחרונות מאז מותה של אשתו הוא משתדל להעביר את ימי הזיכרון עם הילדים, הנכדים והחברים. חבריו של עודד שומרים איתו עדיין על קשר. "גם החברים מהצבא וגם חברים מהקיבוץ ובני המחזור שלו שומרים איתנו על קשר. ברור שזה לא כמו בשנים הראשונות אבל בהחלט הם זוכרים אותו".
אייל עדי, חברו הקרוב של עודד ז"ל מקיבוץ ניר דוד, מספר על יכולת המנהיגות שאפיינה את עודד יותר מכל: "הוא היה מנהיג מלידה. הוא היה חבר אמיתי, אדם עם רגישות מאוד גדולה. הוא היה מאוד צנוע ולא סיפר על ההצלחות שלו בצבא, הוא קיבל צל"ש בהיתקלות עם מחבלים בשירות הסדיר ולא סיפר לנו ואנחנו ידענו על זה רק בדיעבד. גדלנו ביחד באותה קבוצה בקיבוץ בזמן הלינה המשותפת והתגייסנו יחד לצבא. עשינו את אותו מסלול בשירות הסדיר בצבא ובסופו נפרדו דרכינו. עודד הלך לנח"ל ואני המשכתי לצנחנים".
כמה הוא חסר לך היום?
"כמעט כל רגע. עודד היה 'מישהו לרוץ איתו'. כל פעם שהייתי צריך להתייעץ ולחשוב ביחד על בעיות אישיות וכלליות הוא היה הכתובת. היתה לו יכולת מדהימה לתת עצות ולתת רעיונות ופתרונות. הרבה פעמים מאז שהוא הלך אני מוצא את עצמי חושב מה עודד היה אומר. הפספוס גדול, היתה לו את היכולת להגיע לנפשם של אנשים".
כל העדכונים - חדשות קיבוץ
