כשנגיף הקורונה מאלץ את כולנו לוותר על השגרה ועל התחביבים, באות היילי לוינסקי ושירי בן גל מכפר בלום ואומרות לנגיף "עד כאן".
האהבה שלהן לספורט, שבימים כתיקונם מצאה את ביטויה בסטודיו של לוינסקי, עברה לאפליקציה בשם 'בואי לרוץ'. אחרי פיילוט מוצלח, היא אמורה לצאת לאוויר כבר ב־1.1.21 לטובת כל חובבות הספורט; ואם לא ידעתן שאתן כאלה, האפליקציה הזאת באה ללמד אתכן - פשוט לרוץ.
קראו גם:
לוינסקי, בת 43, היא מאמנת כושר כבר 18 שנה ובעלת הבוטיק 'הסטודיו של היילי', סטודיו לאימוני כושר לנשים. "אני מתמחה בעבודה על בעיות יציבה ואורח חיים בריא ומאחוריי יש המון קבוצות ריצה שבהן לימדתי אנשים איך לרוץ ואיך להפוך את זה לחלק מהחיים שלהם", היא מסבירה.
בן גל בת ה־49 היא מנהלת 'בית העם' בכפר בלום, במועצה האזורית גליל עליון. את ההיכרות ביניהן עשו לפני כשנתיים - אז הגיעה בן גל לראשונה להתאמן אצל לוינסקי ונדבקה בחיידק הספורט. בין השתיים נרקמה חברות נפלאה, שכיום גם הניבה אפליקציה ראשונה. "שירי עשתה אצלי מהפך רציני", משבחת לוינסקי את שותפתה, "היא הגיעה אליי בגישה של 'אני שונאת לעשות כושר' והיום היא קצת פחות מחצי ממה שהגיעה. לימדתי את שירי איך לרוץ וגם איך לאהוב את זה".
בן גל: "כל החיים רציתי לרוץ. זה תמיד היה חלום רחוק ולא מושג אצלי. אז מעבר לשיעורים בסטודיו ביקשתי מהיילי שתלמד אותי לרוץ, ומאז התמכרתי".
"אנחנו מתחילות מאפס"
המיזם שלהן, 'בואי לרוץ', נולד למעשה באחת מריצות הבוקר של בן גל, בתקופת הסגר הראשון. חדרי הכושר נסגרו וכל מה שנותר הוא ספורט עצמאי בבית, בחוץ או דרך ה'זום'. למזלה של בן גל, היא לא היתה תלויה באף אחד ויכלה לצאת החוצה בכל עת ולהמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת, כלומר לרוץ.
עם המחשבה הזו היא פרצה בריצה אל המנטורית שלה, לוינסקי: "באחת מהריצות שלי קיבלתי הארה", אומרת בן גל. "אמרתי יואו, איזה כיף שאני לא תלויה בשום דבר. אני לא צריכה מאמן כושר ולא סטודיו, אני תלויה בעצמי, וכמה חבל שאין מישהו שיכול להדריך עוד אנשים שאין להם את זה. יש כאלה שרצו אבל לא ידעו איך להתחיל, והם צריכים את היחס האישי, המילה הטובה והתמיכה גם מרחוק. באתי להיילי ואמרתי לה תקשיבי, יש לי רעיון וחייבים להרים אותו".
לוינסקי: "זה היה קטע, כי בדיוק סיימתי קורס שלימד אותי איך לבנות מוצר דיגיטלי, אז זה בא לי כמו כפפה. לקח לנו קצת זמן לפתח את הרעיון. איך להעביר לאנשים קבוצת ריצה בלי קבוצת ריצה, למעשה. לקחנו קבוצת ביקורת של עשר נשים מהצפון שהתנסו במוצר ונתנו לנו תגובות, ואנחנו עכשיו בשלבים האחרונים של הפיילוט".
תסבירו, איך האפליקציה עובדת?
"אין צורך להסתכל בשעון, להפעיל מוסיקה או אפילו לדרבן את עצמך. הכל בפנים. הליבה של האפליקציה היא פשוט לשים את האוזניות באוזן ולהתחיל ללכת. יש בפנים מעטפת שלמה. גם אימון חימום לפני הריצה, מתיחות אחרי הריצה, אימוני כוח, סרטוני הסברה איך נכון לרוץ, מה ללבוש, מה לא לאכול לפני ריצה ומה לאכול אחריה. כל מה שצריך לדעת לגבי ריצה. כי כל הרעיון הוא ללמוד לרוץ בצורה הכי נכונה. אחת הבעיות הכי גדולות של אנשים, שהם יוצאים ורצים איך שהם רוצים, וזה גורם לכאבים ולנזקים" - מסבירה לוינסקי.
בן גל: "כמובן שמי שכבר רצה בעבר ורוצה להתחיל מחדש, המיזם יתאים לה; אבל הוא מיועד במיוחד לאנשים שלא יודעים לרוץ. אנחנו מתחילות מאפס. זה בנוי בצורה כזו שגם אם לא עשית שום פעילות גופנית בחייך, את תצליחי. היתה מישהי שאמרה לנו 'אני לא מסוגלת לקום בשש בבוקר לריצה, זה גדול עליי'. אז היילי התנדבה להיות השעון מעורר שלה ואני אמרתי לה שאני מצטרפת אליה בשביל הסולידריות, כדי שתתמיד. אנחנו שם גם בשביל זה. לעודד, להרים מהספה. הדברים הקטנים האלה גורמים לנו בסוף להגיע להצלחה. יש להם למי לפנות אם יש קושי. הם לא לבד עם אפליקציה שהיא רובוט".
התגובות, אומרת לוינסקי, לא איחרו להגיע. "קיבלנו תגובות מדהימות, ואם חשבנו שעלינו על משהו נכון, עכשיו אנחנו יודעות שיש לנו משהו טוב ועובד, עם קבלות. הרצה הכי מבוגרת שלנו חוגגת השבוע 65. בגיל 65 היא התחילה לרוץ. האפליקציה הזו מתאימה לכל גיל ולכל משקל. גם אם יש בעיות בריאותיות, אפשר להתגבר על זה. בפיילוט ראינו שכל הרצות צירפו את המשפחות שלהן, וזו מבחינתי ההצלחה הכי גדולה. השיח בתוך התוכנית הדיגיטלית הוא לנשים, אבל ראינו שגם ילדים וגם גברים מתחברים לזה, אז בהחלט הרצון הוא להתאים אותה בהמשך לכל המינים".
אף אחד לא ביקש לקנות את המיני־סטארטאפ שהקמתן?
"קיבלנו המון פניות לשיתופי פעולה. כל בעל מקצוע אפשרי - אם זה מפרסם, מתכנת או אנשי שיווק - פונים אלינו עם הצעות להיכנס לשותפות במיזם הזה, אבל אני והיילי זה צוות מנצח".
"מרגישות שנולדנו מחדש"
שנת הקורונה, מודות השתיים, היתה קשה; אבל בסוף, מעז יצא מתוק: "המיזם הזה נתן תקווה וגם משהו טוב להתעסק בו, מלבד הקושי של התקופה", אומרת בן גל. "עולם התרבות מת. אין הצגות, אין סרטים ואין מופעים. 'בית העם' סגור כבר כמעט שנה, והמיזם נתן משהו שכיף לקום בשבילו בבוקר. מרגישות שנולדנו מחדש".
לוינסקי: "הקורונה סגרה לנו את כל הדלתות, אז באנו דרך החלון. כמישהי שעצמאית כבר הרבה מאוד שנים, את כל הזמן צריכה להמציא את עצמך מחדש. אבל השנה הזו היתה חתיכת אתגר. אני מגדלת ילד לבד ואין לי הרבה ברירות; הייתי חייבת להמשיך להיות בעשייה.
"זה כיף לראות שהצלחנו ואת כמות האנשים שמביעים בזה עניין, רוצים לרוץ ומבינים את המשמעות שמאחורי הריצה. פיצחנו את השיטה איך אפשר להצליח ולגרום לאנשים כן לצאת החוצה ולרוץ".
