בדרך כלל כשאחד מבני הבית מצליח בעיסוק שלו, הוא הופך לבן המובחר. תשאלו את אביו של מאור בוזגלו, יעקב, שבנה קריירה שלמה על "הילד ענק!", תשאלו את בתיה שהר על בן, ועוד לא מעט ילדים שהשאירו אבק לקריירה של ההורים.
אבל מה קורה כשבמשפחה אחת יש שני אחים ברוכי כישרון? איך מנווטים בין טיפוח שתי קריירות מצליחות של אחים שגדלים באותו בית? עם המצב המיוחד הזה מתמודדים בבית משפחת אבני שבקיבוץ בארי - האח הבכור ריף (15) עושה את צעדיו הראשונים בעולם הצילום, ואילו האח הצעיר יותר ים (14) כבר צובר קילומטראז' מרשים בעולם המשחק.
בשבוע שעבר עלתה ההצגה "דרך השלום" של תיאטרון באר־שבע שכתב העיתונאי גיא מרוז. ים הצעיר משחק בהצגה, וזו הייתה סיבה לשוחח עימו ועם אחיו הגדול על הקריירות המרתקות של שניהם.
מבט חדש
"לפני כשנתיים וחצי הכרתי את האינסטגרם דרך אחד החברים שלי והפלטפורמה סיקרנה אותי", מספר ריף -על תחילת הדרך. "באינסטגרם אתה מתעסק בעיקר בתמונות ופחות בטקסט, וברגע שפתחתי חשבון, התחלתי לצלם עם הטלפון הנייד שלי. ראיתי סרטונים ביוטיוב של צלמים שנותנים כל מיני טיפים על שימוש נכון במצלמה".
קראו עוד>>>
את מה שלמד יישם ריף במהלך טיול משפחתי בהודו. "היה לי מכשיר וכל הזמן הייתי מצלם בו ומתעד עד שהוא נשבר לי", הוא נזכר. "אבא שלי הסתובב בכמה חורים נידחים, ובסופו של דבר מצא לי מכשיר סלולרי שאוכל להמשיך ולתעד בו. משם שלחנו את התמונות לארץ ולעמוד האינסטגרם".
אחרי כשנה שריף צילם מבעד לעדשת הסלולר, רכשו לו הוריו מצלמה מקצועית ועדשות מתאימות כדי לשדרג את היכולות ואיכות הצילומים.
מה מביא ילד בן 13 לפתח תחביב כזה?
"אני לא יודע להסביר מה מושך אותי בצילום. התחושה הזו שבה תיעדת רגע לעולמי עד מרגשת אותי. יש צלמים מדהימים ומעוררי השראה שאני עוקב אחריהם. שמות נפלאים כמו זיו קורן ורועי גליץ הם אנשים שאני לומד מהם המון.
"ממבט בתמונות אני לומד על העמדות של אובייקטים בתמונות. כלומר, איפה למקום את הדמות כדי להוציא תמונה מעניינת יותר".
ההורים לא מסתפקים רק בקניית ציוד, ואב המשפחה חגי אף מלווה את בנו לטיולי צילום באתרים מיוחדים. "היינו בחולות ניצנה, ים המלח, ועוד המון מקומות מיוחדים", מספר ריף. "אני רואה מקום, חוקר אותו קצת, ואז רוצה לנסוע לצלם אותם. אני שמח שיש לי תמיכה".
לעיתים ריף גם מצלם קרוב לבית, אבל לא תמיד הוא צריך לנסוע רחוק כדי לתעד במצלמה שלו מאורע יוצא דופן. "לפעמים כאשר יש שריפות כאן באזור, אני מתלווה לאבא שיוצא לכבות את השריפות", הוא מספר. "אני עומד מרחוק ובמקום בטוח ומתעד במצלמה את האש שפוגעת בשדות, ואת המאמצים של אבא ושל הכבאים לכבות אותה", מסביר ריף. "אני מרגיש שלפעמים באדרנלין גבוה גם התפקוד שלי עולה והצלחתי להוציא תמונות מיוחדות משם".
לפני כמה שבועות זכה ריף להכרה בזכות תצלומיו כשהציג את התערוכה שלו Reflash בגלריה בקיבוץ בארי. ריף הוא האומן הצעיר ביותר שהציג בגלריה. "זה חלום גדול שהיה לי. פנינו לגלריה בקיבוץ בארי וביקשנו מהם להציג, ולשמחתי בעקבות משבר הקורונה הרבה אומנים ביטלו את הגעתם ונוצר מקום עבורי", הוא מסביר. "זה יצא טוב כי הצגנו בדרום אדום שזה הפריים טיים של האזור שלנו".
משחק החיים
גם ים, אחיו הצעיר של ריף, עושה את צעדיו הראשונים בעולם האומנות. אבל לעומת אחיו שמצא את מקומו מאחורי המצלמה, ים מעדיף לעמוד על הבמה. בימים אלה ים מככב בהצגה החדשה של תיאטרון באר־שבע "דרך השלום" שכתב גיא מרוז.
5 צפייה בגלריה
ים אבני בהצגה "דרך השלום". נהנה יותר לשחק בתיאטרון
(סהר רקין, באדיבות תיאטרון באר־שבע)
ההצגה הקומית־פוליטית מספרת על דויד זנזורי (מולי שולמן), חקלאי ותיק מעוטף עזה. לזנזורי יש בעיות: אשתו (שרה וינו־אלעד) לא יכולה יותר עם ההפצצות והשריפות. המשפחה המורחבת לא מוכנה לבוא בשום אופן לחגיגות יום ההולדת של בנם היחידי (ים אבני) והיא רוצה לעזוב עם הילד צפונה. זנזורי מחליט לעשות מעשה וכורת ברית שלום לשבועיים עם אמין (קרלוס גרזוזי), שכנו שמעבר לגדר. הוא מעביר חשמל והשכן נותן שקט.
השלום הפרטי משגשג, השקט שורר, המשפחה המורחבת תבוא למסיבת יום ההולדת, והשדות של זנזורי מלבלבים. ואולם, אז נציגת האיחוד האירופי מבחינה בנקודה הירוקה שעל המפות ודוהרת דרומה כדי לחזות בנס. שר החוץ ועוזריו מבינים שעליהם לסכל את השלום הפרטי שנעשה מתחת לאפם ובניגוד לרצונם, ונוסעים לדרום הארץ כדי לנסות להסתיר את המחדל ולחסל את השלום הלא רצוי.
"סיפור החיים הפרטי שלנו דומה מאוד לסיפור של ההצגה", אומר ים. "עד כדי כך שכשאבא בא לראות את החזרות שלנו הוא שם לב לכל מיני ניואנסים קטנים שהיו שם ותיקן להם אותם. למשל, שחקלאי לא מסתובב עם מגפי רפתנים אלא עם נעלי עבודה. תיקונים קטנים ואותנטיים של מישהו שחי באזור".
אתה מרגיש שאתה משחק את עצמך בהצגה?
"יש בזה משהו וזה די מוזר לשחק את עצמי. אומנם באופי זה שונה כי הדמות שלי חרדה למצב, ואילו אני לוקח את המגורים כאן כמשהו שבשגרה. גדלנו ונולדנו לתוך הקסאמים. לצערי זה חלק מהחיים שלנו".
איך התגלגלת לעולם המשחק?
"לפני שש שנים הייתה מישהי שעבדה בקיבוץ והחבר שלה עבד באיזשהו משרד פרסום והם חיפשו ילד לפרסומת לחברת 'טרה'. היא שאלה בקיבוץ ואמרתי שננסה. הלכתי לאודישן ראשון ועברתי, ואז גם את השני עברתי והתקבלתי לפרסומת. לאחר מכן לקחתי סוכנת והתחלתי לעבוד באופן רציף".
לחלום בגדול
ההצגה "דרך השלום" היא לא הפעם הראשונה שים עומד על הבמה או מול המצלמה, ומתברר שיש לו רזומה מרשים בעולם המשחק. "שיחקתי בהצגה נוספת של תיאטרון באר־שבע, 'בימינו לא יוצאים לדו־קרב', סרט בשם 'הד', 'האוטונומיות' לצד רותם סלע ואסי כהן ששודרה בהוט, פרק אחד 'בארץ נהדרת', פרסומות לנוטלה, ישראכרט, בנק לאומי, ביטוח ישיר, דוגמנות על שלטי חוצות והשתתפתי בקליפ של ברי סחרוף".
ממה אתה נהנה יותר? טלוויזיה או תיאטרון?
"בתיאטרון אני מרגיש יותר חופשי. יש זרימה והכל בטייק אחד. לעומת זאת, בטלוויזיה יש יותר עצירות וטייקים. אני אוהב להצחיק ולבדר".
כשאנחנו מבקשים מים לבחור שחקן בולט אחד שעוזר ומכוון אותו, הוא מתקשה לעשות זאת. "יש הרבה מאוד כאלה", הוא אומר. "מולי שולמן שמשחק איתי בהצגה הזו וגם שיחק איתי בהצגה הקודמת. עלא דקא שהיה בהצגה הקודמת החבר הכי טוב שלי והיינו הולכים לאכול פיצה ביחד. אורן כהן שהוא גם מהנגב וגם הביא את הבנים שלו פעם אחת לחזרות, ויצא לי להכיר אותם. יש עוד כמה דוגמאות".
אפשר לומר ששניכם מתפקדים מעולה תחת לחץ. ים בתיאטרון וריף בצילומי השדות הבוערים של העוטף.
ריף: "זה אולי נובע מקור הרוח שאתה נולד איתו פה. יש גם הרבה שלא מצליחים לתפקד ונכנסים לחרדות. אנחנו גדלנו וחונכנו להמשיך לחיות תחת המצב. יכול להיות שההרגל הזה שאתה מתרגל לתפקד תחת לחץ גורם גם לים להיות רגוע בהצגות על הבמה".
"יש משפט יפה שאני רואה על קיר בכל פעם שאני נוסע לאשקלון", ממשיך ים. "המשפט אומר: 'ראש מלא בפחדים לא יכול לחלום חלומות'. בסופו של דבר אם אנחנו נחשוש לעשות דברים כל הזמן, עם מה בעצם נעביר את הילדות שלנו? אני חושב שחשוב מאוד להמשיך לתפקד, ליהנות ולפעול ולא משנה מה קורה מסביב. זו הדרך היחידה שאנחנו מכירים כאן בבית לחיות בה. תלכו עם החלומות שלכם".
הם עוד יגיעו רחוק
שיר גולדברג, המנהלת האומנותית של תיאטרון באר־שבע, והצלם זיו קורן, מספרים על הקשר שלהם עם האחים המוכשרים וגם מעניקים להם עצות להמשך הדרך
שיר גולדברג, המנהלת האומנותית של תיאטרון באר־שבע ובמאית ההצגה "דרך השלום" מספרת על ים. "את ים פגשתי לראשונה במסגרת אודישן להצגה 'בימינו לא יוצאים לדו־קרב' כשהוא התמודד על תפקיד לא פשוט עבור ילד.
"ראינו המון ילדים וים בלט מעל כולם. הוא משלב חן, תום, ממזריות ובגרות, והכל בו זמנית. הוא היה בן עשר והיה תענוג לעבוד איתו גם אז וגם היום, כשלוש שנים לאחר מכן".
גולדברג ממשיכה, "ב'דרך השלום' שהיא הצגה קומית־פוליטית ים בקלות יכול היה להישאב למקום האישי שלו - זה שחי את עוטף עזה בשגרה. למרות שיש לו דעה על המצב הביטחוני המורכב ועל ההיתכנות לשלום, ים יודע להביא את הדמות באופן תמים ובמחשבה נקייה. בעיניי מדובר על שחקן צעיר ומקצוען. הוא תמיד מגיע מוכן עם הטקסטים בעל פה, תופס את התנועה על הבמה ומגיב בזמן אמת ובאותנטיות לשחקנים הבוגרים סביבו".
יש לך טיפ עבורו להמשך הדרך?
"הטיפ שאני רוצה לתת לים הוא להיות קשוב מאוד לעצמו, אותנטי לרגשות ולרצונות שלו. אם הוא יהיה קשוב אל ליבו פנימה, הוא יהיה שחקן מעולה. אבל יתרה מכך, בעיניי, הוא יהיה אדם מצוין".
זיו קורן, צלם עיתונות ודוקומנטרי ובעל בית ספר לצילום, מכיר את ריף ואת עבודותיו היטב.
"נחשפתי דרך האינסטגרם והתכתבויות עם ריף לעבודות שלו, ואני יכול לומר באופן חד משמעי שמדובר על ילד עם המון תשוקה לצילום שכבר בגילו הצעיר יודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע", הוא אומר. "יש לו דרך ורעב גדול, ובהתאם לכך יש לו גם את הרצון ללמוד ולהתקדם.
"לעיתים, כשהוא שולח לי שאלה או מבקש להתייעץ איתי, אני לא מאמין שאני אכן משוחח עם ילד בן 15 ששואל שאלות חכמות מאוד שמעידות על יכולת הבנה גבוהה של מה שהוא רוצה לצלם".
עוד מציין קורן, "יש לריף בהחלט את הראייה הזו מבעד לעדשה. הוא יודע לקלוט רגעים מיוחדים וזה כישרון מופלא עבור צלם. אם בגילו הייתה לי את התשוקה שלו לצילום אני חושב שהייתי מגיע אפילו רחוק יותר".
מה העצה שהיית רוצה לתת לריף?
"טיפ חשוב שאני יכול לתת לריף הוא להתמיד ולהמשיך לצלם. להמשיך לחקור, ללמוד ולהתמקצע. אם הוא יידע לצלם נכון מבחינה טכנית ויידע להעמיד את הדמויות שלו בדרכים יצירתיות, כפי שהוא עושה כבר היום, אין לי ספק שהוא יגיע רחוק".
לעדכונים: חדשות הקיבוץ
