העולם החדש, שבו החבר בונה את ביתו במימונו, חושף אותו לתחומים חדשים ולא מוכרים, כגון ליחסים שבין הבונה לקבלן ולתביעות על ליקויי בנייה.
לדון בתביעה לפי חוק המכר. בנייה בקיבוץ, צילום המחשה: דוד (דדה) עינבלדון בתביעה לפי חוק המכר. בנייה בקיבוץ, צילום המחשה: דוד (דדה) עינב
לדון בתביעה לפי חוק המכר. בנייה בקיבוץ, צילום המחשה: דוד (דדה) עינב
(לדון בתביעה לפי חוק המכר. בנייה בקיבוץ, צילום המחשה: דוד (דדה) עינב)
בני־זוג, חברי קיבוץ נען, החליטו לא לוותר לקבלן שבנה את ביתם, והגישו כנגדו תביעה לפיצויים בבית המשפט לתביעות קטנות ברחובות. העילה: ליקויי בנייה שהתגלו בשירותי האורחים (הכוללים מקלחת) שבקומת הקרקע בדירתם, שנמסרה להם במרץ 2010.
לטענתם, בשנת 2015 התגלו בדירה כתמי עובש ורטיבות בחלק התחתון של הקירות הסמוכים לשירותי האורחים. מאחר שבאותה עת התגלו ליקויים גם אצל דיירים אחרים, הוזמן נציג הקבלן־הנתבע לסיור בשכונה.
לדברי התובעים הוא ראה את הנזקים, והגיב כך: "זה לא יכול להיות", "זה לא אני", "נחכה לחורף". לאחר שהבינו שאין לנתבע כל כוונה רצינית לתקן את הליקויים בדירה, הם הזמינו קבלן מטעמם לבירור הליקויים ולביצוע התיקונים.
קבלן זה מצא ופירט שורה של ליקויים בבנייה ובאיטום של חדר הרחצה והשירותים ובניקוז האמבטיה, בין השאר באי־בניית חגורת בטון למניעת מעבר מים מהמקלחת לשאר חלקי הדירה (דבר שהביא לחדירת מים מתחת לריצוף) ועוד.
בשל חשש מהתפשטות כתמי הרטיבות לקירות אחרים בדירה, החליטו התובעים לתקן מיידית את הליקויים בעלות של 11,164 שקלים, ואותם הם תובעים מהנתבע.
מנגד השיב הנתבע שהתובעים לא הודיעו לו מעולם על הרטיבות בחדר הרחצה, מה גם שתקופת הבדק והאחריות לעבודות שרברבות היא ארבע שנים, וזו הסתיימה קודם שהוגשה התביעה. לו היו התובעים פונים אליו במועד, השיב הנתבע, הוא היה מתקן זאת בעלות של 2,000 שקלים בלבד.
הרשם הבכיר אייל דוד בחן את חוזה ההתקשרות שבין הצדדים, ומצא כי יש לדון בתביעה לפי הקבוע בחוק המכר. לפי חוק זה, תקופת הבדק הנוגעת למערכות צנרת ומים היא אכן של ארבע שנים (שהסתיימה קודם שהוגשה התביעה), ואולם בתום תקופת הבדק מתחילה תקופת אחריות של שלוש שנים, ובה הוגשה התביעה.
"משכך לא התיישנה התביעה", אמר הרשם, והסביר: "ההבדל בין התקופות הללו הוא שבתקופת האחריות נטל ההוכחה בדבר מקורם של הליקויים ואחריות הקבלן להם מוטלים על הדיירים התובעים".
הרשם השתכנע שלא ניתן היה לגלות את ליקויי הבנייה הללו בבדיקה סבירה סמוך לכניסת התובעים לדירה, ולהתריע על כך בפני הנתבע, שכן מדובר בחדר רחצה בקומת הקרקע שהשימוש בו נעשה באופן לא קבוע, ולכן התגלו כתמי הרטיבות בקירות בשלב מאוחר.
התובעים, תיאר הרשם, פעלו והתנהלו באופן סביר. הייתה עליהם החובה להקטין את נזקיהם, והם לא יכלו להשתהות בתיקון הליקויים, שכן הרטיבות יכלה להתפשט לקירות נוספים.
עם זאת, בהיעדר חוות דעת מפורטת בדבר הליקויים ועלותם, באמצעות מומחה או עד ניטרלי, ולנוכח טענת הקבלן בדבר עלות נמוכה יותר לביצוע העבודות, פסק הרשם לתובעים פיצוי על דרך האומדן בסך 7,300 שקלים.
נוסף על כך הוא פסק לזכותם פיצוי על עוגמת הנפש ועל חוסר הנוחות שנגרמו להם כתוצאה מליקויי הרטיבות בדירה, בסך 1,200 שקלים ועוד הוצאות משפט. סוף דבר, הנתבע חויב לשלם 10,000 שקלים פיצויים והוצאות.