קבוצת הכדורעף של הפועל מטה אשר־עכו הוכרזה לאחרונה כקבוצה הישראלית המעוטרת ביותר בתחום בכל הזמנים. היא זכתה בתואר אליפות המדינה בפעם ה־15 בתולדותיה (לאחר ניצחון דרמטי 1:3 על כפר סבא). קודם לכן זכתה השנה גם בגביע המדינה בפעם ה־14. בכך היא מקדימה את קבוצת המעפיל, שלה רק 14 אליפויות ו־14 גביעי מדינה. עבור מטה אשר מדובר בשש אליפויות רצופות בשבע השנים האחרונות. מאזן הניצחונות וההפסדים שלה בישראל עומד על 188:11. מאמן הקבוצה נעם כץ מחזיק בתואר ה־13 (ליגה וגביע) ב־12 השנים האחרונות, הישג שאף מאמן כדורעף לא הצליח לרשום עד כה.
לקבוצה המעוטרת מהגליל המערבי, שאולם הבית שלה שוכן בנעמן הסמוך לכפר מסריק ועין המפרץ, יש גם גברת ראשונה בשם בת עמי גלייזר המוגדרת כקמע בפי השחקנים וההנהלה. בת עמי, ילידת וחברת עין המפרץ, נושקת לשנתה ה־70 ואינה מחמיצה ולו משחק בית אחד. צעקותיה מהיציע מרימות את האוהדים וממריצות את המוסרים ואת המנחיתים. ואם לא די בכך, הקבוצה נמצאת עמוק בדם גם אצל פרננדו - בן זוגה ואבי ילדיה של בת עמי - היושב על הקווים כרשם של הקבוצה.
"מגיל 8 אני על המגרש", היא מספרת, "עוד מהתקופה של הפועל עין המפרץ שהפכה לעין המפרץ־כפר מסריק ואחר כך למטה אשר. כשהייתי בת 13 ניסיתי לקפוץ בשיעור ספורט, נקעתי את הרגל, ואז גם נגמר החלום להיות ספורטאית. בתור אוהדת באדום אני מוצלחת הרבה יותר. יש לי קול חזק מאוד עם דציבלים שמרעידים את האולם, ואני סופרת בקול את ההרמות ואת ההנחתה לקול תשואות הקהל. מעולם לא הייתי צרודה אלא רק משפעת".
ואת מתבלת את הקריאות?
"מעולם לא קיללתי או קראתי בשמות גנאי. אני שונאת אלימות ושונאת גסות. גם הכדורעף עצמו אינו משחק אלים".
אלפחורס לשחקנים
גלייזר מאוד לא אוהבת לפספס. פעם אחת החמיצה משחק בית בגלל הופעה של הפילהרמונית בחיפה (עוד אהבה גדולה שלה), ואז הקבוצה הפסידה. המסרים שהופיעו על צג הנייד שלה לא השאירו מקום לספק. "הפסדנו בגלל שלא היית באולם"; "כשהקמע לא נמצא, גם השחקנים לא מתפקדים". היא לקחה את זה קשה, אבל לא נפגעה יותר מדי. עובדה שבמשחק שלאחר מכן היא שבה לעודד והקבוצה חזרה לנצח.
חוץ מעידוד קולני את תורמת עוד משהו לשחקנים?
"ברור. יש שחקן ממוצא ארגנטינאי שקיבל ממני הבטחה לעוגיות אלפחורס אם הקבוצה תנצח. כמובן שניצחנו, והוא קיבל את העוגיות עם חבריו לקבוצה. אני יודעת שנעם כץ המאמן אוהב לאכול פחזניות, וגם אותן הכנתי לו כשזכה באליפות עם הקבוצה. אני מצטלמת עם השחקנים ושואלת לשלומם. יש לי גם יחסים נהדרים עם אוהדות של קבוצות אחרות. שתיים כאלו יש לי בכפר סבא. גם בהפסדים וגם בניצחונות אנחנו מתחבקות. גם שלושת הבנים שלי אוהדים את מטה ושתי נכדות באות איתי למשחקים".
בכל הקשור לכדורעף היא שרופה על הצבע האדום, אבל גם אוהדת את הצהוב של מכבי תל אביב בכדורגל ובכדורסל. "היה לי ידיד בשירות הצבאי בחיל האוויר שהיה שחקן במכבי תל אביב, והוא הכיר לי את הספורט הזה מקרוב. הסיע אותי מהבסיס למשחק ואחר כך החזיר אותי, מבלי שהמפקדים ידעו על כך. מאז נדבקתי. אם זה לא מספיק, בן דוד של אימי היה שמואל מחרובסקי ז"ל, המנהל המיתולוגי של מכבי תל אביב בכדורסל, ולכן לא תתפלאו שכך הפכתי לאוהדת הקבוצה.
הפועל ומכבי באותו זמן?
"אני יודעת שזה לא מקובל להעריץ גם אדום וגם צהוב, אבל ככה יצא. לדעתי הכדורעף הוא הספורט הכי יפה במקצועות הכדור. הכי חכם, הכי אתלטי, הכי מותח, הכי הוגן והכי לא אלים. חבל רק שהמדינה לא מקצה מספיק משאבים לספורט הזה, וששחקנים משלנו הולכים לשחק בארצות מעבר לים. אין את ההשקעה שיש בכדורסל או כדורגל".
איך את מסכמת את מה שקרה בעונת המשחקים האחרונה?
"למרות הדאבל שהשגנו, לא היה קל, ולבטח זו לא היתה השנה הכי טובה שלנו. לא הצלחנו באירופה. בכל מקרה אני עדיין מרחפת מאושר. גם כשהיו שנים קשות יותר לא לקחתי את זה כטרגדיה. הבנתי שמדובר בספורט ושזה לא סוף העולם. פעם מנצחים ופעם מפסידים. היו לי טרגדיות אחרות בחיים, כך שהכל מתגמד. בכל מקרה ומזג אוויר, הדם שלי אדום, כמו הצבע של מטה אשר, וקצת צהוב כמו של מכבי תל אביב. אני נחה קצת, כמו הקבוצה, ובעונה הבאה אחזור ליציע האוהדים ולצעקות שלי, אלא אם כן זה ייפול על הופעה של התזמורת הפילהרמונית".
