לא קמים בוקר אחד ומחליטים לרוץ 200 קילומטר. עוברים אלפי קילומטרים לפני שהחלטה כזו מגיעה, אם בכלל. את הסיפור שלי התחלתי לפני הרבה שנים עם מרתון על מסילה בחדר הכושר, אחריו בא מסע הליכה מזורז של 68 קילומטר.
ההבנה שאם אחבר את שניהם יצא לי אולטרה מרתון, גרמה לי להיכנס לעולם הריצות הארוכות. האחרונה, 160 קילומטר, הייתה לפני שנה, במרוץ סובב עמק. כמובן שבסופה הצהרתי שזהו, לא ארוץ ארוך יותר. ואז פתאום ראיתי את ההרשמה לתחרות 200 קילומטר במרוץ תנ"ח תש"ח, ספטמבר 2017. מרוץ שליחים, קבוצות של 8-6 רצים חולקות את הדרך, ואני את זה רץ, לבד.
תכנית מבצעית
לאולטרה מרתון צריך לגשת עם כבוד, עם חשדנות, ועם תכנון קפדני. מהו סוג השטח? כמה עליות יש? איזה מזג אויר צפוי? (שעות ארוכות בחום תופת דורשות הכנות). יש זמני ביניים שצריך לעמוד בהם במהלך התחרות; תחנות רענון עם "שעות פתיחה" (שיקולים לוגיסטיים של המארגנים) שבהן מבצעים רישום של הרצים. חייבים להגיע תוך זמן מוגדר, אחרת נפסלים.
הכול מתחיל במשרד של אילי במפעל של הקיבוץ. החפ"ק הקבוע שלנו לתכנונים וגם לסתם זמן איכות.
אילי הוא חבר נפש. איש יקר שיעשה בשבילי הכול (חוץ מלרוץ). הוא מלווה אותי בכל ההפקות, והוא חלק בלתי נפרד מעולם המבצעים המיוחדים שלי. חלוקת התפקידים ביננו ברורה: אני רץ, והוא מטפל בלוגיסטיקה. כל הפרטים הידועים נכנסים לטבלת האקסל שלו ואת השאר אני נשלח לברר. המטרה: להבין לקראת מה הולכים.
יצאתי משם כשאני יודע מה הזמן המשוער שלי לכל הסיפור, מתי חושך ואיפה זה תופס אותי, מה הציוד הנלווה שאני צריך, וגם הבנתי שזה רציני.
פחות זה יותר
צריך להתאמן, והרבה. באולטרה מרתון חייבים גוף חזק. האימונים, בגדול, הם... לרוץ. הלכתי על טקטיקה שתאפשר לי בנוסף לתחביב גם לחיות. במשך השבוע ריצות קצרות - בין 10 ל-20 קילומטר, עם משחקי קצב ועליות שיכניסו עניין וכיף, ובסוף השבוע ריצה ארוכה - לפעמים 40 קילומטר, ולפעמים גם 70. אף פעם לא השתוללתי ב"לצבור קילומטרים שבועיים". עשיתי מה שצריך בשביל לדעת שיש לי גוף חזק. בשביל זה לא חייבים יותר.
לא רק שרירים
צריך גם ראש, חזק. בשלב מסוים השרירים והעצמות כבר פחות מתפקדים ואז הראש מתחיל לדבר ולשאול שאלות: למה אני צריך את זה? יש בכלל סיכוי? ראש חזק אומר – לא משנה מה, ממשיכים קדימה. ושכשמשהו לא מסתדר – הוא יודע לנסות משהו אחר.
ראש חזק מבין שקשה. זה אמור להיות קשה. והוא עובד על אוטומט. בסבלנות. ומסוגל לעמוד מול השטן שלוחש: "עכשיו זה חמור, אתה חייב לעצור". חייב לזכור: יכול להיות גרוע – גם אם סבבה עכשיו. בכל רגע משהו יכול להשתבש. יכול להיות טוב – כשהעניינים גרועים, הם מתישהו יחזרו להיות טובים. רק להמשיך.
ניסוי כלים
מידע יש מלא. ידע יש אחרי שעושים. רץ חייב לדעת מה עובד בשבילו, ומה לא - דרך הרגליים. לומדים לרוץ עם משקל וציוד, מתנסים בהכול– מה לאכול וכמה, מלח, מחשבות, קצב, שפשפת, גרביים, פנס ראש, לילה, חום, עייפות. ב-200 קילומטר, יש בערך 200 משתנים. רצתי וניסיתי הרבה, ולא התביישתי לשאול גדולים ממני על דופק, ועל ציוד, וגם על חרבון שטח חפוז.
היום שלפני
אני מאוד מתרגש. התרגשות היא מצרך חשוב בשבילי. לצידה, היום שלפני הוא גם מאוד טכני: יש לוגיסטיקה מטורפת, תיאומים, ולא מעט אי נחת. הזינוק שלי בשעה 5:00, וצריך להיות שם שעה לפניו. אין ברירה והצוות הלוגיסטי ואני ישנים בקיבוץ נחשון. אבל זה לא כמו לישון בבית. אני מתוח.
איך אפשר להתנהג כרגיל כשבעוד כמה שעות זה מתחיל? נמצא בתוך אטימות מוזרה שקשה לי להסביר. זאת הדחקה? או הניסיון בתחום שפועל לטובתי? אני פשוט כבר יודע שזהו, זה קורה. נזרק על המזרון. לא נרדם. וזה מלחיץ. מאוד. מה אני כבר מבקש? בשעה 3:00 אני מתעורר. ישנתי שלוש שעות, ואני המאושר באדם.
זינוק
רגע לפני הזינוק. הלם עוד לפני הקרב. מערבולת של תחושות. פחד. השלמה. מוכנות. שאננות. מתח. כוס קפה, מבטים סקרניים על המשתתפים. יושב, מסתובב. חיוך פה, מילה שם. לילה, קריר. שקט גם בפנים. אני מכונס. אין דרך חזרה. לא מרגיש שום עוצמה. הדבר הכי חזק שאני מרגיש עכשיו זה אפס דרמטיות. פשוט סתם, אנשים בחושך. אני נפרד מחבריי, מסתובב, ומתחיל לרוץ.
תחרותיות
אז אני כן תחרותי? מה שבטוח, זה מכביד עליי ואני שונא את זה. וכשהפתיל נדלק, לא הצלחתי לנתק את המחשבות משאר הרצים. במקום להיות עסוק בעצמי, התחריתי. לא ראיתי נוף, לא חשבתי מחשבות שמחות, לא צילמתי, לא נהניתי.
מה יש לי בתיק
אני לוקח עליי את מה שאני צריך איתי ולא גרם אחד מיותר. שתייה, אוכל, נייר טואלט, מוסיקה, מלח, אדקס, ובהתאם לשעות היום: פנסים וכובע. הדברים צריכים להספיק לי עד לתחנה הבאה, ולפעמים ליותר. צריך פרקטיות ודיוק, אבל לצד זה - גם משהו לשלוף כמו קסם ברגע לא צפוי. טעמי, נגיד.
מה אני עושה
אני רץ. פשוט רץ. אף פעם לא 100 קילומטר, או 160. אלא רק עד לנקודה הבאה. הנקודה יכולה להיות תחנה, או כניסה ליער, או שעה מסוימת. הנקודה הבאה יכולה להיות כל דבר, גם קצה עלייה. רק עד לשם.
מחשבות
שעות ארוכות לבד, זמן טוב למחשבות. אני, שמסתדר עם עצמי לא רע, חושב המון. מדבר לעצמי המון. מריץ תסריטים. כועס, מתלהב, מתאהב, מסביר, מרצה. צוחק, מצחיק, בוכה. לפעמים צועק, וגם יורה. ונזכר וחוזר, ומשחזר. ואז אני חוזר למציאות, ובקור רוח מבצעי חייב להתאפס: צריך לשתות עכשיו? או לקחת כדור מלח? מה הדופק, ומתי אכלתי לאחרונה. ריקוד זוגי בין אדם אחד, הכי חד ומדויק בעולם, לבין אחר שמתעופף לו אי שם.
צליל מכוון
יש דבר אחד שאני אוהב יותר מריצה וזה מוסיקה. מה אני שומע? כל שיר שנוגע לי בתוך הבטן. חווה אלברשטיין, ז'אק ברל וג'ורג' האריסון, דיפ פרפל, קייט בוש, ברור, וקינג קרימזון. אין משמעות לקצב, גם לא למילים. רק האם אני מתרגש. לקחתי איתי ערימת שירים מטורפת, אבל לא שמעתי הרבה. המוסיקה עם החום שהיה, זה לא עשה לי טוב. חיפשתי דווקא שקט.
כאבים
בגן היה צריך לסחוב עד לארגז החול. בכיתה ה' רק 50 מטר. בתיכון להחזיק 400. בטירונות 4 קילומטר עד הבסיס, ובסוף מסלול 17 קילומטר ואני לוחם. באולטרה מרתון, כשכואב אחרי 51 קילומטר, הידיעה שיש רק עוד 149 היא, איך לומר, לא ממש מנחמת.
היו לי התכווצויות איומות ברגליים. שמרתי על קור רוח, ניהלתי את העניין ורצתי על זה. לא התפרקתי. כאב לי, התכווץ לי, אבל לא התמודדתי עם תקלה גופנית רצחנית. סתם כאב לי עוד 22 שעות.
צוות הליווי
לצוות הליווי שלי קוראים נבחרת התבלינים החריפים. צוות לוגיסטי שפוגש אותי בתחנות, דואג לי, ואם צריך גם מחלץ אותי. צוות שמשרת אותי בריצה, מכין לי שתייה, מערבב מנה חמה, ומעבר לזה, גם חווה איתי את האירוע.
חברים אמיתיים, שיעשו בשבילי הכול. במשך השנים שבהן אני מייצר כל מיני דברים מוזרים כאלו - הם תמיד איתי. איתם מותר לי הכול, והם לא משנה מה - בשבילי. הם רק רוצים שאני אצליח.
משברים
יש באולטרה מרתון רגעים הירואים ורומנטיים, ויש גם את האמא של פח האשפה. רגעים שבהם מערכות הגוף בוגדות. הבחילה מאיימת לנקז את תכולת הבטן החוצה, כאבים דוקרים, משתקים. יש הזיות, חום מסוכן, שרירים מתאבנים. ויש את הכי גרוע. אותך. אותי.
המשבר הראשון תפס אותי בצהריים. מצאתי את עצמי הולך עלוב בשמש הנוראית ושואל: למה? למה זה טוב? למה אני עושה את זה? ושום תשובה טובה לא באה להציל. רק מסקנה אומללה: אין סיבה ואין טעם, הכול כל כך סתם. כזה ירוד ונמוך הייתי. בלב, עם דמעות שמצטברות בגרון, אני יודע שלא אוותר, כי הבטחתי.
המשבר השני הופיע בערב. הייתי עייף. הבטן התנגדה. השרירים הגיבו חזק, אבל יותר מהכול, הייתי בודד. במשך שעות היום האיומות הייתי לבד, עם תנאי השטח הלא פשוטים ובעיקר עם המחשבות שנאלצו להישאר רק איתי. כל מפגש עם הצוות שלי בתחנות היה אושר מזוקק. רק רציתי מישהו, ידיד, חברה ואין ברירה, 5-3 דקות ואני כבר שוב בתנועה, לבד. באחת התחנות כבר ממש יצא לי: "נו, מתי כבר מישהו רץ איתי?!"
שיחה טובה, שתיקה טובה
אחרי 115 קילומטר, זה הגיע. הצטרף אלי נעם. שירתנו בדובדבן, ויש לנו הכרות של 22 שנים בערך. שנינו מתרגשים בטירוף מהעובדה שזה קורה עכשיו. רצים והולכים, צמודים כמו שמזמן לא היינו, מצטופפים בתוך אלומת אור הפנס.
למרות שאני עכשיו בהתמודדות גופנית לא פשוטה, נעם לוקח אותי לוויכוחים מיתולוגיים צוותיים, על אירועים משנת 1996, ומשם להא ודא, ומה עם המשפחה, והסברים על ריצה. ובלי לשים לב, אני שותק. אני עם עצמי. קשה. נעם בלב, שותק איתי, ושר לי: "כשהנשמה מאירה, גם שמיים עוטי ערפל, מפיקים אור נעים".
הנה זה בא
בתחנה הבאה מצטרף מושון, שלושתנו מאותו הצוות. מיד הדיבור אינו על "כמה אני מסכן", אלא על זה שהחדר שלנו בפלגת הלוחמים היה "החדר הנקי", ואנחנו טובים משוכני "החדר המלוכלך". הצחוק מביא תיאבון, וחיוך, ואני חזרה בעניינים!
מלווה בשבילי זה אחד שלידו אני יכול לשתוק בלי להרגיש לא בסדר, לבכות, לרצות, לבלבל לו את השכל. איתו פשוט נעים לי. הוא יזכיר לי לשתות ובהמשך יכריח אותי לאכול. מפוקס על הדרך ועל הזמן. ומדבר, ושותק. לוקח מרחק כשאני רוצה לבד. ובעדינות ובטאקט מציע. וגם מתעקש ומודיע. כזה שאם אני לא יכול לכרוע כדי לחרבן, יגיד לי: "רק תוריד מכנסיים, ואני אחזיק אותך".
חושך
במסעות בצבא למדתי שכשיורד החושך, באים הכאבים. החושך מביא איתו משהו אחר. משהו מסערת היום נרגע. החושך מצמצם את החיים לתוך אלומת אור הפנס. החושך הוא ממלכה אחרת, ואני מסתדר איתה היטב. כשראיתי את השמש שוקעת חשבתי על שני דברים: סוף סוף יהיה נעים. רציתי שהיא תיעלם כבר.
והדבר השני היה רגע, יש לי את כל הלילה לרוץ עכשיו. זה לא "עוד כמה שעות וזה נגמר" זה באמת כל הלילה, פשוטו כמשמעו. ואני ממשיך להעמיק בהבנה הזו: אני הולך לרוץ עד שאראה את הבוקר ואפילו עוד. משהו בתפיסה מכה חזק. זה פשוט המצב, ואין שום כוח בעולם שישנה אותו.
זריחה שנייה
וואלה, זריחה שנייה. אני עדיין כאן. האור הוא חיים, זריקת אנרגיה, שינוי מצב. בניגוד למקרים אחרים שבהם האור חילץ אותי משאול תחתיות, האור סימן לי, שזהו, אני לקראת הסוף. וזה מרגש. האופטימיות הזו והנינוחות הם חלק מהעובדה שהתחיל יום חדש, ורואים. רואים הכול. האור מגמד את כאבי שרירי הרגליים.
לחצות את הקו
לחציית קו הסיום יש אלף טעמים; סוף, קבלת החיים חזרה, ניצחון וגאווה, גאולה, סיפוק, ומה לא? הגעתי לקילומטרים האחרונים כשאני במצב טוב. קו הסיום חיכה לי. רציתי לבוא בשער הקדוש ולהוריד את המשא מהכתפיים. במטרים האחרונים אמרתי לרמי שליווה אותי, שבלעדיו, בריצה ובכלל, לא הייתי עושה את זה. שנינו כמעט ונחנקנו.
זו לא פעם ראשונה שאני אומר לו את זה. הוא חבר אמת ואני סומך עליו בעיניים עצומות, שיהיה איתי ברגעים המשמעותיים האלה. מהצד השני של הקו, עמדו ומחאו כפיים כל אנשי המתחם. התרגשתי. רציתי לחבק את אילי, רמי ואלון, ולשבת על כיסא.
נוחת למציאות על הספה
הכניסה הביתה קסומה. הספה שכל כך רציתי להיזרק עליה. הג'אנק שמחכה לי במקרר, ניצן, זיו ושירה שתמכו ואוהבות, והכאבים שמזכירים לי בכל שנייה שאני שמח שיש לי אותם. אני לא רק מסיר את הבגדים מעליי, אני מסיר את המירוץ. עכשיו זה נגמר. פוגש את המיטה אחרי 35 שעות. אני ישן חרא, כואב כולי. קם, סהרורי, אוכל מנה חמה. נרדם, מתעורר בכאב רגליים. קם. שוכב. לא מוצא מנוחה. ג'ט לג. רק שלא יבוא מחר. שלא ייגמר.
נהנה מהכאב של אחרי
הכאב הזה מחובר לסנדלי שורש וחנית. אני מרגיש את זה, סימן שזה היה. הצליעה הקלה מזכירה לי לעוד כמה ימים את החוויה העצומה. אני מרגיש את המרוץ, אני יודע לתאר אותו, אני רואה אותו, הוא מילים. יעברו חודשיים, ורק אז הוא יהיה יותר מזה.
מה צריך בשביל לרוץ 200 קילומטר?
שני דברים בלבד: 1. את הידיעה - לא אמונה. ידיעה אמיתית, טהורה, מזוקקת - שאני יכול לעשות את זה. 2. את אותה ידיעה בדיוק, ששווה לחצות את קו הסיום. שזה שווה את זה.
