הגעתי למסקנה. עכשיו תורכם לשאול: מה המסקנה? אז אם כבר שאלתם, אספר. יש דבר כזה בעיניי "דיכאון אוגוסט". איני יודעת אם אני הראשונה שעולה על התופעה הזאת, או לפחות מוצאת לה מינוח "רפואי", אבל מדובר בדבר אמיתי. חודש אוגוסט גומר על כולנו, ובאוויר העומד והלח עובר כחוט השני דיכאון אוגוסט כללי.
קודם כל, לכולם חם. זה קורה גם ביוני, תגידו ובצדק, אבל באוגוסט החום כבר בלתי נסבל בעליל, מה גם שמצטרפת אליו לחות לתפארת, והרי כולם נראים מרוטים כמו תרנגולות עצלות בפינת החי, וגם קצת מריחים כמותן.
חוץ מהחום, שזאת לא ממש חוכמה לכתוב עליו באמצע אוגוסט, לכולם גם נמאס כבר: נמאס ממקום העבודה, נמאס מזה שהם בדיוק חזרו מחופשה ונמאס שבדיוק אמורים לצאת לאחת. אפילו הזוגות הרומנטיים והדביקים ביותר לא מסוגלים כבר להתחבק או ללכת יד ביד, ורק מחפשים מקומות ממוזגים, שם פורץ הוויכוח מספר אחת בין זוגות:
תכבה את המזגן! קר לי!
את רוצה להרוג אותי?! אני מת מחום. תלבשי משהו ארוך.
אבל אז יהיה לי חם! תכבה קצת.
אני לא יכול להוריד יותר שכבות (אומר הנ"ל בעודו עירום), אבל את יכולה להוסיף!
וכך הלאה והלאה (וברור שבסוף מכבים).
אפילו נמאס כבר מהילדים, שמשום מה אף פעם לא מספיק חם להם בשביל לישון צוהריים. ונמאס לקנות קרטיב ענבים, שבגללו בתוך רגע כל היד שלך דביקה ונראית כמו ויטמינצ'יק בטעם אצבעות. נמאס מהפקקים, מהטלוויזיה, מהפוליטיקאים, מהמצב (טוב נו, זה מיאוס תמידי, לא רק באוגוסט).
כל בן אדם שני שאני פוגשת, מתלונן (ובצדק) על הימאסות כזו או אחרת. ותכלס? כבר די נמאס מהקיטורים. חוץ משלי, שהם סופר רלוונטיים. אז ישבתי מול המאוורר, ופתאום - ברגע של צלילות (או הזיות מהחום) - הבנתי: זה לא אישי.
זאת לא רק אני. זה דיכאון אוגוסט כללי! היפ־היפ־הוריי! נתתי לעצמי להתנחם בעובדה שצרת רבים היא חצי נחמה, ואז ניגשתי (למקרר, לקחתי גלידה מהמקפיא) והתיישבתי לחשוב - שהרי פרקטית אני - מהי התרופה למצב זה.
פעם הכרתי בחור שבכל שנה, ביולי־אוגוסט, טס לחורף איפשהו בעולם, וכך יצא שהוא אף פעם לא סבל מקדחת אוגוסט. אבל זהו פתרון בלעדי לעשירים, לרווקים, בלי ילדים, בלי משכנתא ובלי תעוקת חשבונות ויזה.
הצד הבריא שבי חשב על פתרונות כגון שתייה מרובה של מים, יציאה מהבית רק בערב (כשזה סוג של נעים), אכילת מזונות קלים וקרירים (כמו מלפפון ירוק או אבטיח), אבל כל הבריאות הזאת גרמה לי בסוף להתחנן לאישי לנסוע לקנות לי שייק בננות וחלבה. שילוב מנצח, עוזר להתגבר על הכל.
ואז - בעודי מטיילת עם בני המתוק ברחבי הקיבוץ, נוטפת כולי זיעה, דוחפת את העגלול ומתנשפת בעליות (העיקר שהקטנצ'יק יהיה מרוצה) - נתקלתי בפלא התרופתי הבלתי צפוי: החצב החל לפרוח.
ולא, אני לא חִזקי - מדריך הטיולים מטעם החברה להגנת הטבע - אבל אני פשוט זוכרת משפט אלמותי מילדותי בגן: "החצב מבשר את בוא הסתיו". והרי הסתיו הוא העונה האהובה עליי בעולם.
אז אם כבר יש חצבים יפים, לבנים, זקופים ופורחים, הרי שעוד מעט יגבר הסתיו על הקיץ, ובייחוד על החודש הזה - אוגוסט. ואם יש חצבים, אז עוד מעט יהיה נעים; ויהיה ריח טוב כזה בחוץ; ויהיה חשק להתחיל לחשוב על מרקים טעימים; וראש השנה וסוכות יגיעו; והילד היפה שלי ילבש חולצה לבנה; ואבא ואמא שלו לא ייזלו כמו מים; ויהיו עלים על המדרכות; ובערב יהיה קצת קריר; ויהיה אפשר ללבוש סווטשרט שין שנדחק לסוף הארון.
בקיצור, החצב הציל את המצב. וזה החרוז הכי טוב שאני יכולה לחשוב עליו באוגוסט.
