זיכרון רחוק: אני בת שש. אמא שלי וסוזי, האחיות במרפאת הקיבוץ, מחלקות תרופות במקלטים. לכאורה אני לא מבינה את הסיבה למתח באוויר, אבל 38 שנה עברו מאז, והתמונה ההיא עדיין בראשי.
עוד זיכרון, שנתיים אחרי כן. יוני 82'. לפני ארבעה ימים נולדה לי אחות. אבא החזיר את אמא מבית החולים, מיטת תינוקת קטנטונת נוספה לפינת חדר ההורים הצפוף, ואז נסע. בבוקר יום ראשון עמדנו בפרצופים רציניים, כל ילדי הכיתה, בכניסה לבית הילדים, וכל אחד סיפר על אבא שלו שגם הוא נסע.
אבא חזר מלבנון אחרי חודש, הביא דובדבנים, והשיער הלבן שלו היה צהוב מאבק. אמא שלי הגיבורה נשארה בחודש ההוא, של הדאגה הבלתי נסבלת, לבד, עם חמש בנות, הקטנה בהן בת ימים אחדים.
לא היו אז טלפונים בבתים, ודאי לא ניידים. לא היתה תקשורת אין־סופית כמו שיש כיום. דרישות שלום הגיעו מרחוק ונתלו בפתקים על לוח המודעות בחדר האוכל, ליד הטלפון שהיה משותף לכולם.
בגלויה ששלח אבא מלבנון במיוחד אליי הוא כתב: "שניני לב טוב, שלום רב. אבא כותב לך ממקום רחוק, אבל יפה מאוד. אני יושב ליד הים, וזה דומה מאוד לקיבוץ שלנו. מצד אחד יש ים, ומצד שני הרים.
"שניני, אני מקווה שאת ילדה טובה, ושאת לא מציקה לאחיות שלך. אני רוצה שאת תדאגי שאמא תשקה את הגינה, והשתילים לא ימותו עד שאבא יחזור. שלום מאבא ולהתראות בקרוב".
איך שמתקדרים השמיים ומתחילים האיומים מצפון וממזרח, מתחילים לצוף בי הזיכרונות, והחרדה מרימה את ראשה הקטן, המחודד, העקשני. אלא שעכשיו אני אמא. והילדה שלי חוזרת מתרגיל התגוננות מפני טילים שערכו להם בבית הספר, ואומרת לי שהיא פוחדת שזה יקרה באמת.
ואני עונה שזה לא יקרה באמת. כי אני אמא שלה, וזה התפקיד שלי כל עוד אין כלום, לשדר לה שלא יהיה כלום. ובכל זאת.
היה ערב, לפני שבועיים-שלושה, שלא הייתי בבית אלא בלימודים, ומשום שהלימודים שלי עוסקים ביצירה, השיעור - לא תאמינו - התקיים באיקאה. אז ערב, איקאה, ואני שם, לא במרחק נגיעה מהבית. וברקע של הדבר הזה, שמונה בערב, מהדורת חדשות מיוחדת, וביבי מוציא הודעה דרמטית.
ארכיון תוכניות המלחמה של איראן בידינו. יש תוכניות. מלחמה על הפרק. רגע! מה מלחמה עכשיו? אני באיקאה, הילדים שלי לא לידי. איך מתנהלים בתוך הדבר הזה?
זה לא מצחיק בכלל. פתאום אני אמא, מנסה לצאת מתוך האיקאה הזאת, ומי שתכנן את איקאה בנה את המקום כך שמהרגע שאתה מבקש לצאת, לוקח לך לפחות עשרים דקות לפלס דרך עד היציאה.
וזה אם אתה רק הולך, לא עוצר באף נקודה. ואני ממהרת הביתה, יש לי ילדים שמחכים לי, ובוואטסאפ המשפחתי, האח (שהוא לא־חרדתי־בכלל־פשוט־זהיר־ויש־לו־קשרים־אצל־מקורות־יודעי־דבר) מודיע: "תעשו מה שנראה לכם, אני את הממ"ד מכין".
הצלחתי לחזור הביתה. ההתחממות בגזרה נדחתה בשבוע וחצי. ובלילה ההוא, רגע אחרי שיצא טראמפ בהכרזה המפוצצת שלו, שנייה אחרי שצה"ל הורה לתושבי רמת הגולן לפתוח את המקלטים, הרבה אנשים בצפון התעוררו מקולות רמים של פיצוצים.
לקראת צהריים נכנסתי לאבו ג'מאל לקנות חומוס. ג'מאל שאל אם שמעתי את הבום בשלוש בלילה. הוא התעורר ממנו ולא נרדם עד חמש בבוקר. בפייסבוק שלו כל תושבי הכפר שהתעוררו מהבום ההוא דיווחו שגם הם לא נרדמו אחר כך. זה רגע שאת לא מודעת לו עד שאת פוגשת אותו. לא רק אנחנו פוחדים.
אני נזכרת במילים של יהודה עמיחי: "קוטר הפצצה היה שלושים סנטימטרים/ וקוטר תחום פגיעתה כשבעה מטרים/ ובו ארבעה הרוגים ואחד עשר פצועים/ ומסביב לאלה, במעגל גדול יותר/ של כאב וזמן, פזורים שני בתי חולים/ ובית קברות אחד.
"אבל האישה הצעירה/ שנקברה במקום שממנו באה/ במרחק של למעלה ממאה קילומטרים/ מגדילה את המעגל מאוד־מאוד/ והאיש הבודד הבוכה על מותה/ בירכתי אחת ממדינות הים הרחוקות/ מכליל במעגל את כל העולם/ ולא אדבר כלל על זעקת יתומים/ המגיעה עד לכיסא האלוהים/ ומשם והלאה ועושה/ את המעגל לאין־סוף ואין אלוהים".
ההיסטוריה שלנו בשבעים שנות מדינה מלמדת שבכל עשור היתה לנו מלחמה, ועוד אֵי־אלו מבצעים בין לבין שלא "זכו" לכותרת הגדולה, ולכן נספרים פחות. בלב שלי הם נספרים היטב. מבחינתי, בעשור הנוכחי כבר שילמנו את מס מלחמת העשור.
צוק איתן של 2014 היה מעל ומעבר ליכולותיי להכיל את האימה ואת החרדה. אני יודעת שאני רק אישה ורק אמא, אני לא גנרל ולא ביטחוניסטית. אני יודעת שאין לי באמת מושג מה קורה מעבר לקווי האויב, ושאולי שוב הגענו לימי האין ברירה. אבל אם תורשה לי בקשה מכאן, בקטן, בשביל הילדים שלנו, מכם אדונֵי המלחמה: תנו לגדול בשקט. ולא נבקש יותר.
