לפני כשנתיים בא אליי אחד מקוראיי הקבועים בבקשה: למה שלא תכתוב על אלה שתרומתם לקיבוץ סמויה, לא כזאת שמתפרסמת ומקבלת שבחים? רשמתי לפניי.
בשבועיים האחרונים עלתה לגבהים חדשים של סירחון פרשת הצוללות, ומתברר שכל החשודים שם שייכים למה שמכונה 'האליטה המשרתת': קצינים בכירים, אנשי ממסד ביטחוני, עורכי דין מקושרים.
שאלתי את עצמי אם גם בתוך הקיבוץ יש אליטה משרתת, מה היחס בין תרומתה לבין התרומה הסמויה של אלה שאינם נספרים כאליטה, ומה התמורה שהיא מקבלת.
אליטה (elite בצרפתית, עילית בעברית) היא קבוצה נבחרת ונחשבת בחברה, בעיני עצמה ובעיני האחרים. אין צורך בוויקיפדיה כדי לדעת שהמאפיין העיקרי שלה הוא הגישה למשאבים - משאבי קרקע, הון, ידע וחינוך. במילה אחרת - השפעה.
היתרון שיש לה בגישה למשאבים על פני מרבית החברה הוא גם זה המסייע לה בשימור כוחה ובהעצמתו: כסף נמשך לכסף, כוח לכוח, מידע למידע. שימור כוחה של האליטה נעשה באמצעות חוק ומשפט (כהונה בפרלמנט ובבתי המשפט), מסורת ומוסכמות חברתיות, וגם דת - כמו מעמד הכוהנים ביהדות.
מלבד היתרון באמצעים, קל יותר להיות אליטה אם ניחנת גם במראה הנכון (רצוי בלונדיני גבוה בעל עיניים כחולות), אם מקורך במוצא הנכון, ואם אתה דובר השפה הנכונה, מתבל בהרבה אנגלית ונמנע מלהשתמש בביטויים כמו "אחי", "כפרה" או "עיניים שלי".
אליטה משרתת היא אחד מביטוייה של התופעה. דוגמה מפורסמת היא האימפריה הבריטית, שעלתה לגדולה במאה ה־18 וה־19 על גבה של אותה קבוצה: קציני צבא, קברניטים, פקידים משכילים - אצולה שהייתה מוכנה להפליג גם לסוף העולם ולעבוד קשה, ולא רק לחגוג ולסבוא כמו זו הצרפתית. לא תמיד זה הצליח להם, אבל כפי שאמר צ'רצ'יל, שר המושבות שלהם: הצלחה היא לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההתלהבות.
התנועה הקיבוצית ראתה עצמה מראשיתה כאליטה כזאת, כמי שעובדת קשה, קורעת את התחת בשביל התנועה הציונית והמדינה, אבל גם כמי שבזכות שירותה זכאית לפריווילגיות שונות, והסיפור מוכר וידוע.
השאלה הראשונה שיש לשאול כל אליטה משרתת היא: משרתת את מי? במשך הזמן קמו אליטות מתחרות, עם אג'נדות מתחרות (זכורה אמירתו של חזן שהוא מקנא בגוש אמונים).
כולן ראו את עצמן כמשרתות, ולכן זכאיות לפריווילגיות משלהן. במדינות רבות יש מאבקים וחילופי אליטות, בעיקר לאחר מהפכות או חילופי שלטון. בתנועה הקיבוצית היו שחששו מתהליך כזה לאחר המהפך ב־1977, מה שבאמת קרה במידה רבה.
יש חברות שאין בהן כלל אליטה משרתת אלא רק אליטה פרזיטית, ויש ששני הסוגים קיימים בהן. לשבחם של הקיבוצים אפשר לומר שהאליטה הדומיננטית בהם הייתה מן הסוג המשרת, אנשים שהשיגו הכרה וגישה למשאבים בעקבות כישרון ומאמץ.
הדבר הוכח שוב כאשר הייתה התגייסותם חיונית להעברת החלטות על שינויים ועל התחדשות, או כאשר נעשו שינויים בעבות לחץ של בכירים שאיימו בעזיבה. כנראה אז נולד המשפט שנכנס זה מכבר לרשימת הקלישאות: "כשאנשים קטנים עושים צל גדול, סימן שהשמש שוקעת".
הבעיה החלה כאשר נולדו החמולות. מייסדיהן ציפו שהתואר אליטה משרתת, על החובות והזכויות שבה, יעבור לבניהם, לנכדיהם, לכלותיהם ולחתניהן. בקיבוצים רבים לא אהבו זאת, אם משום שקשה יותר לסבול אליטה רחבה, ואם מפני שההרחבה הזאת נראתה לא מוצדקת, כי הנוספים הללו לא באמת "הרוויחו" את התואר אלא זכו בו בזכות ייחוסם.
זאת ועוד, בקיבוץ הישן היו ההטבות הנובעות מגישה קלה יותר למשאבים (רכב, מפתחות, נסיעות לחו"ל, אישור בקשות שונות, לימודים) סמויות ועקיפות. בקיבוץ החדש הן גלויות וישירות יותר: מקומות עבודה מיטיבי משכורת, מידע מוקדם על תהליכים ומכרזים, השפעה על השקעות וכולי. הכול בשם השקיפות.
נותרו שתי שאלות: האם הקיבוץ הוא עדיין אליטה משרתת, והאם אני נחשב אליטה כזאת בקיבוץ שלי? בוועידה האחרונה היה ניסיון לענות בחיוב על השאלה הראשונה, אבל הדבר ייבחן בביצוע, לא בהכרזות. יש לנו כיום תחרות לא קלה, בעיקר עם הציונות הדתית על מכינותיה ומדרשותיה, הנהנית מתמיכת השלטון.
את השאלה השנייה יפנה כל אחד לעצמו. פופולרי מאוד לומר בתסכול שלא קיבלתי משהו (ג'וב, שיפוץ בדירה) כי איני מהאליטה, אבל מעולם לא פגשתי מישהו שאמר: קיבלתי משהו מפני שאני באליטה.
אמירה מעין זו נוגדת ערך בסיסי של שוויון שעליו חונכנו כולנו. במחשבה נוספת, אנשי האליטה כן יודו שקיבלו משהו, אבל יתכוונו להשמצות ולקנאה.
