נעמי פולני בת ה-90 הגיעה לעין גב בן ה-80 כדי לחגוג עם למעלה מ-1,000 איש את הקריירה המפוארת שלה, שהחלה בלהקה הצבאית של הפלמ"ח הצ'יזבטרון (היו זמנים, הי הג'יפ) והמשיכה עם להקות הנח"ל, פיקוד צפון, גייסות השריון, התרנגולים והחמציצים.
הקריירה שלה כמפיקה מוסיקלית וכבימאית לא התארכה יתר על המידה והסתיימה אי שם בשנות השישים המאוחרות, אבל השפעתה על הדיקציה ועל תנועת המבצעים הייתה לא מבוטלת ונותרה הרבה מעבר לזמן הכרונולוגי.
בערב ההוקרה שהוקדש לפולני שרו, נוגנו ורקדו שורה של שירים אלמותיים דוגמת הפרוטה והירח, ערב במסחה, אליפלט, שיר השכונה ועוד.
הערב היה מרגש, לעיתים מצמרר, ויותר מאשר ההתרפקות על ארץ ישראל הישנה והטובה שהלכה לנו, שררה תחושה שהזמר העכשווי משדר התפרקות מערכים של טקסט ראוי, מלודיה מענגת, חיי נצח שאינם תלויים בפלייליסט של גלגל"צ.
אבל לא על כל אלה באתי לקונן, אלא על מה שלא היה בערב שזכה לשם "הכל זהב". במבט ראשון, ובמבט שני ושלישי, יכולתי להבחין בכך שמאות רבות של ראשי שיבה (גברים) וראשים מחומצנים (נשים) גדשו את מושבי העץ. מספרם של הצעירים באולם היה בטל בשישים, ומי שוויתרו על הגלישה בסמארטפון והגיעו עם הוריהם לעין גב היו ילדים רכים ברובם.
על הבמה, לעומת זאת, שרו וחוללו בחן כובש לצד יהורם גאון ואחרים, גם צעירי חבורת בית צבי, אורי ובועז בנאי, רונה קינן, מיטל טרבלסי ויותם ייני. נדמה שמניין הצעירים על הבמה היה גדול מזה שבאולם, וחבל.
לצד העליצות שזימנו לי השירים נמלאתי עצבות. עוד מעט, אולי בעוד 20 שנה, נעמי פולני כבר לא תהיה איתנו וגם אנחנו למצער לא נגיע לעין גב עם המטפל הזר והקטטר. כך ייעלמו לתהום השכחה השירים האלו שעיצבו את החיים שלנו ואת מהותנו הישראלית. יוצאי חלצינו וילדיהם כבר יגדלו על סטטיק ובן אל ועל תרבות מיובאת.
בסוף הערב דמעתי עלינו ועל הדור הבא שכבר לא יחווה את שחשנו אנחנו - על נעמי פולני ודומיה שכל מעשי ידיהם יטבעו בים, ועל המדינה הזו שמאבדת את נכסיה התרבותיים.
