השנה לא חגגתי את יום הולדתי.
עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
חיי הגמלאית בקיבוץ: טרנטה, אבל לפניך
פעם בקיבוץ גם אני הייתי קורבן לאבק
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
הייתי בשוודיה, ממש כמה ימים אחרי השקת האלבום שלי ("Love & Darkness", שיצא ביולי השנה) - שם הייתי מוקפת אנשים אהובים ואוהבים, אמנם רחוקה מהמשפחה ומהקרובים לי, אך בו בזמן עם כמה מחבריי הטובים ביותר שגרים בחו"ל.
ביקשתי מהם שלא נחגוג. הפתיע אותי שהם הסכימו. במשפחה שלי אין כזה דבר. גם אם הייתי מרססת בגרפיטי שאיני רוצה לחגוג - הייתי מוצאת עצמי בארוחה משפחתית, מכבה נרות.
זו היתה החלטה מושכלת, לא לחגוג השנה: יום הולדתי בשנה שעברה היה לא מחבק (בלשון המעטה) ואחת התקופות הקשות בחיי: הייתי באמצע טיפולים במחלת הסרטן שחזרה, בן זוג עזב שבוע קודם לכן, והדובדבן - מלחמה ברקע.
אומנם רוב הסיכויים הצביעו שגרוע מזה כבר לא יכול להיות, אבל אני לא לקחתי צ'אנס ופשוט התעלמתי מיום ההולדת. Just another day. במקום זה טיילנו בכפר השוודי, צחקנו, שתינו... היה נהדר.
"לראות את הטוב". לא זוכרת מה בדיוק ראיתי אז, לפני שנה. תהליך הקימה שלי מהתקופה הנ"ל קצת מטושטש בזיכרוני, אבל אני בטוחה שהמשפט "לראות את הטוב" לא עבר בראשי. הייתי צריכה לאגד את כל הכוחות שלי כדי לקום מחדש, להמשיך בטיפולים ובניתוחים שנקבעו לי, להמשיך לעבוד על האלבום.
הדבר היחיד שאני כן זוכרת במפורש, הוא החברים והמשפחה שהקיפו אותי: שעות של שיחות טלפון,
ביקורים, ליווי לטיפולים, דאגה להצחיק ולתת תקווה. בו בזמן, המוזיקה והעבודה על האלבום השאירו אותי עם הראש מעל המים, ו"ברוך השם" - היה לי הרבה על מה לכתוב.
אני תמיד נמצאת במשא ומתן ביני לבין עצמי, להבין אם יש לי מזל טוב או מזל רע אחרי כל מה שעברתי. האם זו בכלל דרך מחשבה בריאה... אבל בדבר אחד אני בטוחה: המשפחה שלי והחברים שלי הם מזל ענק ונפלא!
אז לקראת השנה החדשה אני מאחלת לעצמי להיות בריאה, שהמוזיקה שלי תישא כנפיים, ו... להעז ולחגוג את יום הולדתי, עם אהבה ושמחה.
