טור זה נכתב כמעט שבוע לפני פרסומו, ובקצב האירועים הקיים - סיכוי רב שעד שיגיע לעיניכם הוא יהיה פאסה, דבר שעבר זמנו. אבל בלי כלום אי אפשר, וחובות צריך למלא.
כולנו, החל מהאזרח היחיד והפשוט ועד לענק הסיני או האמריקני, נתונים בסד של מערכת שיקולים אחת: מרחב הסיכוי מול עומק הסיכון, מחיר מול מחיר. הסיכוי שאדבק אם אשמור על כללי זהירות סבירים הוא קטן, אבל קיים. אבל אם אדבק, המחיר עלול להיות גבוה (לזכאי "שלישי בשלייקס" המחיר מופקע הפעם). ברמת המדינה - אמצעים מחמירים כבר פגעו בכלכלה, אפילו פגיעה קשה, אבל זלזול עלול להביא למחיר קטסטרופלי, עד לקריסתה של מדינה.
אני נוטה יותר לאנשי האוצר מאשר לאנשי הבריאות. הנזק בטווח הארוך של הקורונה יהיה כלכלי  אני נוטה יותר לאנשי האוצר מאשר לאנשי הבריאות. הנזק בטווח הארוך של הקורונה יהיה כלכלי
אני נוטה יותר לאנשי האוצר מאשר לאנשי הבריאות. הנזק בטווח הארוך של הקורונה יהיה כלכלי
(צילום המחשה: שאטרסטוק)
אז היכן עובר קו האיזון? כשלעצמי, אני מאלה הנכונים לקחת סיכונים סבירים. כך בהשקעות כספיות; בספורט אקסטרים; בלספר בדיחות מחוץ לפוליטקלי־קורקט. אני נוטה יותר לאנשי האוצר מאשר לאנשי הבריאות, וכבר לפני כחודש טענתי שהנזק העיקרי בטווח הארוך של הקורונה יהיה כלכלי, לא בריאותי.
מקיאוולי אמר שאנשים נוטים לשכוח את מות אבותיהם מהר יותר מאשר את אובדן ירושותיהם. יש בזה משהו, למרות הציניות, כי אבותינו הם העבר ואילו ירושותינו הן העתיד. כלל לא בטוח שאני צודק, אבל הקושי הנוסף הוא כשהחלטותיי משפיעות גם על הסובבים אותי. בנג'מין פרנקלין כתב: "אלה המוותרים על מעט מחירותם למען ביטחונם, יפסידו את שניהם". הוא טעה, וכל קיבוצניק יכול להעיד על כך. בוויכוח שהיה לא מזמן בנושא החיסונים תמכתי חד־משמעית בוויתור הקטן הזה על החירות.
גזבר הקיבוץ צריך להתנהג פיננסית אחרת מאשר החבר היחיד, כי הוא מנהל גם את הכסף שלי. רופא המשפחה של הקיבוץ יכול לנסוע לטיול בוונציה אם מתחשק לו (כבר מזמן אין טיסות לשם), אבל אסור לו להמליץ על כך לאחרים. קוראים לזה אחריות ציבורית, משהו שהפוליטיקאים שלנו, ככל שמדובר בהרכבת ממשלה, לגמרי שכחו כנראה. המלכוד של המנהיגים, בכל העולם, הוא שאם המגפה תסתיים במחיר מועט יחסית, יטענו נגדם שהם סתם יצרו פאניקה, ואם המחיר יהיה גבוה - יאשימו אותם בצעדים מאוחרים ולא מספקים.
במסיבת העיתונאים הראשונה בנושא פנה ביבי אל הצעירים: שמרו על ההורים ועל הסבים שלכם. הפעם דווקא זרמתי איתו, והודעתי לבנים ולנכדים שלי שיש הנחיה מפורשת מראש הממשלה בעניין. לדאבוני, הם זוכרים יפה שהשבעתי אותם בעבר שלא להאמין לביבי.
לקיבוץ, כמו לכל קהילה, יש הפעם יתרון בצד חיסרון. היתרון הוא הערבות ההדדית והאחריות לכל אחד. החיסרון הוא בהתקהלויות שהן מובנות ומוטמעות אצלנו כל כך, גם כשזה אסור.
אז פורים בוטל, חיי התרבות בוטלו, חדר האוכל נסגר לישיבה בו, הכול מושעה. הצרה הגדולה עבורי היא ביטול אירועי הספורט, ובעקבותיהם שידורי הספורט, שהם הבילוי הטלוויזיוני המועדף עליי (ועל שלמה גלזר ועוד כמה שרוטים), בייחוד NBA. מאז שחלה רודי גובר, הסנטר הצרפתי של יוטה ג'אז, כל הליגה מושעית. בלי מסי ורונאלדו אסתדר, אבל בלי יאניס ולברון, לנארד וטייטום - פחות. בעצם, אולי תהיה תועלת אחת מהפאניקה - הרבה זקנים יגולחו, והטרנד המעצבן הזה שבעטיו כולם נראים אותו דבר - ייעלם.
זה מחזיר אותי לנושא המקורי שעליו תכננתי לכתוב, לפני שהתהפך העולם: התאבדותו של הספורט הקבוצתי הקיבוצי. בקיבוץ שלי, כשהיו בו רק מאה או מאה וחמישים חברים, הייתה קבוצת כדורעף, אחר כך קבוצת כדורסל, קבוצות ילדים ונבחרת טניס, שלא לדבר על טורנירי כדורגל שנתיים בין הענפים. היום כל המגרשים הללו עומדים שוממים. מי שעושה ספורט, ויש רבים, מגיע לחדר הכושר האזורי, או לפינת הכושר בקיבוץ, או הולך סביב הגדר, או רוכב על אופני ספורט, או מתאמן בג'ודו וקראטה. המשותף לכל אלה - הם ענפים אישיים, אינדיווידואליים.
למיטב ידיעתי זהו המצב במרבית הקיבוצים. נותרו רק מעט קבוצות, בענפים היותר צדדיים (כדורעף, כדור מים, רוגבי) וגם הן שייכות לרוב למועצות אזוריות. אי אפשר לדעתי להימלט מן המסקנה שזו עוד אחת מתוצאות הלוואי של תהליכי ההפרטה. יש עוד סיבות (למשל העלות הגבוהה של אחזקת קבוצה מול התקציבים הציבוריים או הקהילתיים שצומצמו), אבל תהליך האינדיווידואליזציה שעבר עלינו הוא העומד במרכז.
אישית, אני מצטער על כך. קבוצת ספורט היא להבנתי כלי קהילתי מלכד ויעיל ומוקד להזדהות, אבל אולי גם זה כבר לא נכון ואני רק מלהג נוסטלגיה.


שמרו על ההורים ועל הסבים שלכם. הפעם דווקא זרמתי עם ביבי