"אוקיי בומר", אמר לי בני לא מזמן, במהלך דיון משפחתי בנושא חינוך, או אוכל, או ווטאבר. עצרתי לשנייה כדי לחפור במאגר האסוציאציות במוח האחורי שלי, והצלחתי לנחש למה הוא התכוון. גם אתם ניחשתם? יפה, אתם כנראה מעודכנים בלשון הצעירה. לא ניחשתם? אסביר.
ה"בייבי בום" הוא הכינוי שניתן בארצות הברית לתופעה של המוני הילדים שנולדו בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר החיילים חזרו הביתה והטביעו את הגעגועים, את הרעב המיני, את יצר ההישרדות ואת הלם הקרב בעשיית ילדים. הילדים של אז, ה"בייבי בומרס", הם כיום בני 60 עד 75, הורים של בני דור ה־Y (המכונים גם "מילניאלס" - ילידי סוף האלף) וסבים או סבתות של דור ה־Z, ילידי המאה ה־21, המכונים בצדק "דור המסכים".
פערי הדורות. כמו שיגידו לך, בוא נניח שאתה צודק, רק תפסיק לחפור לנו פערי הדורות. כמו שיגידו לך, בוא נניח שאתה צודק, רק תפסיק לחפור לנו
פערי הדורות. כמו שיגידו לך, בוא נניח שאתה צודק, רק תפסיק לחפור לנו
(צילום המחשה: שאטרסטוק)
אז מה עניין ההרצאה ההיסטורית הזו לדיונים המשפחתיים שלנו? "אוקיי בומר" הוא ביטוי הזלזול וההשתקה של בנינו, דור ה־Y, שכוונתו לומר לנו: "עזוב, אתה לא בעניינים, אין טעם להמשיך את הדיון, כי המושגים ואופן החשיבה שלנו שונים. אז בוא נניח שאתה צודק, רק תפסיק לחפור לנו".
הינה למשל, כשדיברנו על מהי קורונה, חוץ מהמגפה הנוכחית כמובן. התשובה המיידית שלי הייתה שזהו סוג של מזמרה בעלת ידיות ארוכות שבה נעזרנו שעות ארוכות בגיזום במטע ובפרדס בצעירותנו. הבנים שלי יודעים שזו דווקא בירה, והפלצנים - שזהו גם שמו של סיגר מפורסם. מתברר שכל התשובות נכונות, אבל הן בהחלט תלויות גיל.
"אוקיי בומר" מושמע גם כשאני מספר על איך היה אז - על תנאי המגורים, על הלינה המשותפת, על המוסד החינוכי, על עבודת ההמונים בקטיף, על סוגי הבילוי. עד רמה מסוימת הנימוס של הבן עדיין מחזיק מעמד, אבל לבסוף יבוא כנראה אותו ביטוי הנועל שיחה. הוא יבוא גם כשאני מתלונן על העולם הדיגיטלי, מתקשה בהפעלת אפליקציה בלתי מובנת, בשיטוט בהגדרות הסמארטפון, בשיחת וואטספ במקום בדיבור קולי, באימוג'ים מסתוריים.
מה עוד? כשאני צמוד למאכלים שהורגלתי להם (אי אפשר לומר "מטבחה של אמא" כשמדובר בבן קיבוץ שגדל בשנים שבהן קיבלת בבית לכל היותר תה ולחם עם מיונז בשעות ההקמה) ולא פתוח לבישול החדש, לטרנדים צמחוניים וטבעוניים, לכך שלצלם את האוכל חשוב לא פחות מלאכול אותו. זה תקף גם בענייני בטיחות הילדים. אנחנו טיפסנו על עצים, רכבנו על סוסים והתחבאנו במתבנים כבר בגיל חמש. כיום לילדי הגן אסור לחרוג במילימטר מהגדר הגבוהה המקיפה אותו. אני יכול להבין למה, אבל עדיין גאה לספר אֵילו ילדי פרא היינו.
בעצם היינו הפוכים מבייבי בומרס. התנאים ביישובי הנגב של שנות החמישים לא עודדו במיוחד ילודת המונים. על פי הכלל הסוציו־אקונומי שרמת ילודה היא פונקציה של תנאי מחיה, לא היינו צריכים להיוולד כלל. הבומים שחוויתי אני היו מסוג שונה לחלוטין - בום של נפילה מסוסה דוהרת (נשארתי בחיים כפי שאתם מבינים), בום של נפילה מצמרת עץ תות על צבר קוצני (שוב נשארתי בחיים), או של צניחה מערימת קש (נשארתי...).
ההשוואות של אז מול היום, אלה שבסיומן יופיע הביטוי שבכותרת, שונות כמובן אצל הקיבוצניקים מאשר אצל האחרים, אבל זה אינו שוני מהותי. לא ממש חשוב מה היה האוכל, המגורים, סוגי המשחקים או שמות המשפחה. לילד שגדל בשעריים או בכרכור באותן שנים יש ביסודו של דבר אותם פערים מבניו ונכדיו.
ונשאר רק לשאול - בוויכוחים על "אז מול היום": מי צריך לוותר למי? מחד גיסא, המבוגרים אמורים לוותר לצעירים, כי הם חיים בעולם של היום ושל מחר. מאידך גיסא, הם אלה שצריכים לוותר לנו, מפאת הגיל, הכבוד וניסיון החיים. לעיתים שני הצדדים מוותרים, אבל אז זה מפסיק להיות מעניין. מכל מקום, אל תתנו לבניכם להשתיק אתכם בביטוי מזלזל. יש מספיק כאלה גם עבורם.