כשאיל פטשני, חייל בודד שעלה לבדו מארגנטינה ואומץ בקיבוץ הזורע, נשאל אם יסכים לתרום מח עצם ויציל אדם שאינו מכיר, הוא לא היסס לרגע. כאשר שאלה אותו יעל אייזנר, האמא של החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית, כמה קשה זה היה, הוא ענה בחיוך גדול: "וביום התרומה עצמו לא כאב לי ולא היה קשה. טוב, נו... חוץ מהפחד ממחטים...". הכירו את החייל הארגנטינאי שתמיד מחייך, ואל תשכחו להצדיע.
קראו גם:
פטשני הגיע לישראל מארגנטינה בגיל 15, במסגרת פרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים). תחילה, למד בפנימייה בכפר רופין במשך שנתיים, ואת כיתת י"ב השלים בפנימיית הדסים. עם סיום התיכון וקבלת תעודת הזהות הוא התגייס לצה"ל, לא התלבט איפה לגור ובחר, כמובן, בקיבוץ.
כחייל בודד מצא בית חם ואוהב בקיבוץ הזורע, במסגרת התוכנית לאימוץ חיילים בודדים בקיבוצים.
יום הגיוס כלל את תהליכי החיול הרגילים והמרובים, אבל כשעמדה בפניו האפשרות לתת דגימת מח עצם ולהיכנס למאגר הלאומי - הוא לא התלבט ונתן.
בינתיים, התגייס ליחידה מובחרת, שבה עבר מסלול הכשרה מפרך שכולל טירונות בבא"ח צנחנים בפלוגה ייעודית, ולאחר מכן אימון מתקדם, שכלל קורס צניחה מלא, אימונים, מסעות ולא מעט אתגרים, אך האתגר האמיתי הגיע בשיחת טלפון.
ארבעה חודשים לאחר הגיוס התקשרו אליו מעמותת "עזר מציון", והוא התבשר שנמצא מתאים בסבירות גבוהה לאדם שזקוק לתרומת מח עצם להצלת חייו. הוא לא התלבט, החל בתהליך הבדיקות וכאשר התברר שהוא מתאים במדויק לתרומה, לא היה מאושר ממנו.
ההכנה לתרומה כללה ארבעה ימים של זריקות להגברת ייצור מח העצם, וביום התרומה אי אפשר היה לפספס את תחושת האושר שלו: "זו זכות גדולה בשבילי ותקווה גדולה שאני יכול לתת למישהו משהו שיציל חייו".
לאחר התרומה שהה בביתו בהזורע מספר שבועות, התאושש, ונהנה מתמיכת חברי הקיבוץ, ומשפחתו המאמצת, ושב ליחידה שלו. כעת הוא ממתין שיעבור פרק הזמן הנדרש, לאחר שתהליך ההשתלה יסתיים כראוי, על מנת שיוכל לפגוש את האדם שאת חייו הציל.
"אני מאחל לנתרם שהכול יעבור בקלות ובטוב, והוא יזכה לבריאות רבה בהמשך חייו. כנראה שלא סתם הגעתי מארגנטינה לישראל...", מסכם פטשני. על כך הוסיפה יעל אייזנר ממחלקת חיילים בודדים בתנועה הקיבוצית ואמרה: "אנחנו מצדיעים לאיל על שירות משמעותי על נתינה ללא גבול ועל הנתינה הגדולה מכולן - הצלת חייו של מי שהיה זקוק לכך כל כך".
לעדכונים נוספים - חדשות הקיבוץ
