"הבית שלנו תמיד היה מלא באנשים. תמיד היו חיילים, חברים ומפקדים. היום כשצביקה איננו, האנשים מרשת מחליפים אותם", מספרת נעמי לוי (67) מקיבוץ יפעת, אלמנתו של צביקה לוי ז"ל שהיה ידוע כ'אבא של החיילים הבודדים', איך היא מתמודדת עם לכתו של בעלה ומי ממלא עבורה כעת את החלל בבית.
"האנשים מרשת" שלוי מדברת עליהם הם למעשה דמויות מפוסלות מרשת ברזל שאותן החלה לפסל לפני כחמש שנים, כאשר חלה בעלה במחלת ניוון השרירים. זו היתה הדרך שלה להתמודד. "אני מפסלת דמויות, פרחים וציפורים. התחלתי לפסל כשצביקה חלה. זו היתה מחלה קשה והבית הפך להיות סיעודי ועמוס בשלושה מטפלים. חיפשתי משהו שיעזור לי לנשום קצת אוויר. פחות דיבר אליי הפיסול הרגיל וחיפשתי משהו מיוחד. ככה הגעתי לפיסול ברשת ומצאתי שאני מאוד נהנית לעשות את זה. בפיסול אני בעצם משכנעת את הרשת ללכת לאן שאני רוצה. אני מעצבת גרפית במקצועי ובמחשב הכל תמיד מסודר ומאורגן, ופה זה משהו יותר חופשי, פחות מדיוק".
פיסלת גם את צביקה?
"אני לא מפסלת פנים ובכלל, את צביקה אי אפשר לפסל. צביקה היה רק אחד".
בימים אלה לוקחת לוי חלק בסיור אמניות בקיבוץ יפעת, שהחל לפני פרוץ הגל השני של הקורונה.
הרבה הנצחות
צביקה לוי ז"ל היה דמות מוכרת מאוד, פעיל חברתי שאסף בחורים מעיירות פיתוח שקיבלו פטור מהצבא ועזר להם להתגייס. את ההתנדבות הזו החליט לקחת על עצמו לאחר מות בתו בת שמונת החודשים. זה נעשה במקביל לעבודתו של לוי בגידולי שדה בקיבוץ. ב־1994 נתמנה על ידי ראש אכ"א דאז יורם יאיר לנהל את פרויקט החיילים הבודדים בצה"ל.
לכינוי 'האבא של החיילים הבודדים' זכה לוי בזכות עשייתו רבת השנים למען אלפי חיילים חסרי אמצעים וטיפול במשפחות השכולות מטעם התנועה הקיבוצית. הוא היה ממונה על התיאום והקישור בין התנועה הקיבוצית לבין צה"ל בכל נושא ההלנה והטיפול בחיילים הבודדים, הפנייתם למשפחות מאמצות בקיבוצים, מעקב אחר היקלטותם ומתן מענה לכל בקשה ומצוקה שלהם. הוא אף קיבל על תרומתו את פרס ישראל למפעל חיים בשנת 2017. לפני כשנתיים נפטר ממחלתו.
מאז מותו של לוי נעשו לא מעט הנצחות עבורו. את מפעל חייו, אומרת אלמנתו, יש מי שממשיך. היא בחרה לקדם דברים אחרים שעשה. "אני מקדמת את ספר הילדים שהוא כתב עם העיניים בלבד בעזרת טכניקה מיוחדת. הספר נקרא 'סוף טוב' ויש בו סיפורי ילדות מצחיקים שכל הכנסותיו הולכים למשפחות של חולי ALS.
עזרתי באמצעות הספר הזה להמון משפחות חולי ALS. ראיתי לנכון לעזור להן ולא לתרום כסף למחקר במחלה כי אני מאמינה שהגרושים שלי לא יעזרו למחקר, אבל כן יוכלו לעזור למשפחות הזקוקות לו", מסבירה לוי, "את מפעל חייו לא אנחנו ממשיכים אבל יש מישהי מהצפון שמחליפה אותו. יש המון הנצחות לצביקה; ספר תורה לזכרו שכותבים כבר למעלה משנה, ברמת יוחנן פתחו בית לחיילים בודדים על שמו ואנחנו הקמנו קרן על שמו שתעזור לחיילים המשתחררים מהצבא במימון תואר ראשון. יש הנצחה מאוד יפה בפייסבוק שעושה עוגות לחיילים בודדים ליום הולדת שנעשית לזכרו. החיילים תמיד ברקע".
על הגעגוע לבעלה היא מוסיפה: "החוסר גדול מאוד. הוא חסר בהמון דברים. אי אפשר לתאר את זה. ברוח אני מרגישה שהוא פה, אבל בגוף הוא איננו. צביקה מאוד אהב את הפיסול שלי וכל פעם שהייתי חוזרת מהחוג הייתי מראה לו והוא היה מגיב עם העיניים".
טעם של פעם
כאמור, בימים אלו לוקחת לוי יחד עם יצירותיה חלק בסיור שנערך בקיבוץ ביוזמתה של שרה אליהו בת ה־63, מורה במקצועה שיצאה לגמלאות בשנה שעברה. אליהו קיבצה למעשה חמש אמניות, כל אחת בתחומה, יחד עם אטרקציות שונות בקיבוץ יפעת והקימה סיור קיבוצי תיירותי האורך בין 4-3 שעות. "הרעיון הזה נולד קצת לפני הקורונה ובזמן הסגר בישלנו אותו. זה סיור שהוא סיפור. הקבוצות שמגיעות מתארחות בבית של האמניות. הקבוצה בוחרת בשתי אמנויות שאליהן היא רוצה להגיע הביתה פלוס פעילות אחת. הסיור מתגלגל מפה לאוזן ואנחנו מקבלים משובים מדהימים על חוויה מאוד עמוקה וזה מדהים לשמוע את זה", מספרת אליהו.
האמניות המשתתפות בסיור מלבד לוי הן סיסליה תמיר, בעלת גלריה לקרמיקה. "היא מתמקדת בדמויות גדולות מקרמיקה, בני אדם וחיות. כשבאים אליה נכנסים לגן קסום מקרמיקה"; מיכל דורון המפסלת בנייר. "כבר 30 שנה היא מפתחת את כל התחום הזה של פיסול נייר ומקיימת סדנאות"; נורית אררט אמנית ואספנית תכשיטים. "גם יוצרת וגם אספנית של תכשיטים עתיקים שהיא משפצת ויוצרת משהו אחר"; וחינה גולדהור אמנית מואיקה (פסיפס). "היא ממש חיה בתוך גלריה ומדהים להיכנס לבית שלה".
אל הסיור מצטרפות גם אטרקציות שונות שאותן מפעילים רחל קולניק עם משחקים בטעם של פעם המעניקים חוויה מגבשת לקבוצות ומשפחות, סיור במוסדות המיתולוגיים של הקיבוץ כמו חדר האוכל, המכבסה ובתי הילדים שמועבר על ידי השחקן דור אררט ומוזיאון הנוסטלגיה 'אגרויסע מציאה' של דרור ברק שבו מוצגים אוסף של חפצים מתחילת ההתיישבות בארץ ונוסף על כל אלה יש גם את מוזיאון העמק.
"החוסר גדול מאוד. הוא חסר בהמון דברים. אי אפשר לתאר את זה. ברוח אני מרגישה שהוא פה, אבל בגוף הוא איננו. צביקה מאוד אהב את הפיסול שלי וכל פעם שהייתי חוזרת מהחוג הייתי מראה לו והוא היה מגיב עם העיניים"
הכל החל למעשה שנה לפני שאליהו יצאה לפנסיה, אז פתחה דירת אירוח בקיבוץ לאורחים מהארץ ומחו"ל. "זו דירה עם טעם של פעם עם הפינוקים של היום", היא מסבירה את הקונספט, "אני שומרת שלדירה יהיה אופי קיבוצי עם המרצפות והכלים המיוחדים של פעם. כשנכסים לדירה מרגישים אווירה קיבוצית ושם אני מספרת להם את הסיפור של הקיבוץ. כשראיתי שהנושא הזה מאוד מעניין את התיירים מהארץ ומהעולם אספתי את האמניות שיש ביפעת שמאוד נדלקו על הרעיון והפכנו לקבוצה. לפני כן כל אחת היתה בנפרד. היה לה את הבית שלה והאמנות שלה והקבוצה חיברה אותנו".
"מאז שהתחיל כל נושא הסיורים זה נתן קפיצה בעשייה", אומרת לוי על הסיור ומוסיפה, "הסיורים נותנים לי הזדמנות להציג את העבודות שלי ולא פחות חשוב מכך לספר על צביקה לאנשים שבאים".
למה בחרת להצטרף לקבוצת אמנויות?
"לפני כן היינו כל אחת בפני עצמה. היום אנחנו קבוצה ואנחנו עוזרות אחת לשנייה. נוצרו חיבורים יפים וקבוצה זה כוח".
אליהו: "הסיפוק מהסיורים האלו הוא מדהים. כיף לראות את האנשים שמגיעים וכל כך מתלהבים ומשדרים את זה החוצה. האמירה הזו של איך לא ידענו שקיים דבר כזה חוזרת על עצמה הרבה במפגשים. כל מפגש כזה יוצר התרגשויות אצל כולנו".
