הוא היה צלם איכותי ואהוב של עיתון הקיבוץ בגלגוליו השונים, ויצר במשך השנים ארכיון נדיר ובו עשרות אלפי תצלומי עבר והווה של קיבוצו מעוז חיים. הוא גם היה בעליו של סטודיו לצילום ועריכה של סרטים, ולפני כעשרים שנה פתח בקיבוץ "קפה גלריה" שעל אודותיו נכתב כאן אך לפני חודשיים במסגרת פרויקט ארצי של בתי קפה מיתולוגיים. הוא לא נישא מעולם, אבל השאיר אחריו המוני חברות וחברים שהיה להם כאח ורֵע. אריה (אריה'לה, בפי כל מכריו) גינתון הלך לעולמו ביום שישי שעבר לאחר מאבק במחלה אכזרית והוא בן 68. קבענו להיפגש בביתו בשבת, ולראשונה הוא לא עמד במילתו.
גינתון היה זן הולך ונעלם של צלמי עיתונות, והצליח להביא תמונות שדיברו יותר מאלף מילים. הוא הנציח כל מרואיין או סיפור ממקום של סקרנות גדולה. היה לו חוש עיתונאי חד, ואייטמים רבים שפורסמו בעיתון הזה נזקפו לזכותו. הוא היה הצלם הבכיר של העיתון הקיבוצי עוד בזמנים שבהם התלווה צלם צמוד לכל כתב וכתבת, וכל נסיעה איתו הייתה חוויה מאלפת. הוא היה בולם את הרכב למראה חיה חולפת או תופעת טבע כלשהי, שולף את המצלמה שהייתה חלק מגופו ומנשמתו ומתעד.
אורה ערמוני, שהייתה עורכת העיתון, נזכרה בסוף השבוע כיצד נסעה עם גינתון לכתבה באזור פלמחים, כשלפתע ראו השניים צנחנים נפלטים מבטן המטוס בדרכם לקרקע. אריה'לה ביקש מערמוני לאחוז בהגה, אף על פי שלא היה לה רישיון נהיגה, וצילם את דבוקת הצנחנים תוך כדי נסיעה. אחד התצלומים הבלעדיים שלו, שגם זכה לפרסום ארצי, היה של הצעיר הדרוזי שנקלע לשדה מוקשים ותוך כדי חילוץ למסוק של לוחמי 669 נפל ונהרג לאחר שהכבל נקרע. גינתון היה אז צלם עצמאי של אחד מערוצי השידור, והסרטון שהביא למערכת הפך אותו למרואיין מבוקש.
אריה'לה, שהיה קולגה שלי וגם חבר אהוב במיוחד, הנציח ניצולי שואה רבים במסגרת פרויקט ההנצחה האדיר של שפילברג. כך מצא את עצמו שומע ומתעד את סיפורי הוריי ז"ל ממצובה, ניצולי השואה, ודרכו גם אני נחשפתי לסיפורים ולזיכרונות הקשים. כמעט מדי חודש בחודשו היה מתקשר ומבקש לעניין אותי בסיפורי מקום ובאנשים, וכך יצא שעמק המעיינות בכלל, ומעוז חיים בפרט, כיכבו ללא הרף מעל דפי העיתון.
אריה גינתון, פטריוט אמיתי של קיבוצו מעוז חיים, הובא למנוחות ביום ראשון השבוע. אני כבר מתגעגע.
