בית חדש, יפה להלל, בקיבוץ מלבלב, יש למשפחה אחת צעירה - זוג הורים וילד. מדובר ביחידה אחת בבית דו-משפחתי (השנייה טרם נבנתה), 265 מ"ר, שצורתה תיבה נקייה, מנותקת מהקיר המשותף, ומונחת על גבי מסד מחופה לבני בזלת, תוך חריגה ממנו. כך היא מקרה שטחי חוץ, וגם מעניקה מרפסות לבית. עמוד מתכת שצורתו V, עליו נסמכת התיבה, מעניק למבנה תחושת קלילות נינוחה. הבית בנוי בצורת האות ר', ש"מחבקת" את שטחי החוץ - חצר גדולה, ובריכת שחייה. אל החוץ המלבב הזה פונים חללי הבית, מוצפים בשפע אור טבעי, וכמו יתר החדרים, מעוצבים במינימליזם מאופק, בגוני לבן, אפור ועץ אלגנטיים.
עוד על אדריכלות קיבוצית: פנינה אדריכלית חדשה-ישנה בקיבוץ שפיים "אל תהפכו את הקיבוץ לעוד שכונה עירונית" כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
יפה להלל הבית, אמרנו, והסכימו גם חמישה אדריכלים שהצגנו לפניהם את תמונותיו, על תוכניותיו וחתכיו, מבלי לגלות להם היכן הוא ממוקם. ביקשנו שינחשו, והם אפילו לא התקרבו: צהלה? אפעל? רמת השרון? עומר? "בקיבוץ!" זרקנו להם רמז, ולא העלו בדעתם. בצפון, סמוך לנהריה, הוספנו. "אה, באחת ההרחבות", שיערו. שוב טעות: בתוך גבולות הקיבוץ! ואז חשפנו: בגשר הזיו!
הבית (היפה!) הזה ראוי, ללא ספק, למיתוג משל עצמו. כי גם על רקע המציאות שבה הולכים ומאבדים הקיבוצים - "הודות" להרחבות, אבל גם לבנייה הפרטית, בחצר הקיבוץ עצמו - את צביונם הארכיטקטוני הייחודי, "הבית בגשר-הזיו" הוא ללא ספק חריגה בוטה.
קיבוץ גשר-הזיו, שהקימו ב-1949 חבורה ממפוני בית-הערבה, ובוגרי "הבונים-דרור" מקנדה ומארצות הברית, ידע לאורך שנים מצב חברתי-כלכלי רעוע, אבל נהנה ממיקום גיאוגרפי מושלם - סמוך למרכז אורבני, טובל בין הרים וים. כמו כל הקיבוצים, גם הוא נבנה באיפוק מסוגנן - בתי מגורים (שתכנן פרדי כהנא), שרויים במה שקיבל את הכינוי "גן הנוי הקיבוצי": מדשאות רחבות, עצי צל ופרי, גינות פרטיות פתוחות אל המרחב הציבורי, ושבילי עפר ומדרכות צרות, מותאמות לנסיעת אופניים וקלנועיות. הקיבוץ הקטן, שהיה ליישוב גדול, כבר מזמן איבד את צביונו המאופק, ויש בו בתים מכל גודל וסוג - אבל אין מושך את העין כביתה של משפחה זו (שביקשה שלא להתראיין לכתבה).
כוחות השוק קבעו האדריכל יעקב פרץ, מ"סטודיו P2", מתכנן "הבית בגשר-הזיו", אוהב, כמונו, את יצירתו התכנונית: "בעיניי, הוא מבטא כיוון אדריכלי מבורך, במובן זה שאינו רב-צורני, אלא פשוט, נקי קווים, אפילו מאופק במובן מסוים. בשל העובדה שהתיבה העליונה מרחפת, נוצר הרושם שמשהו גדול קורה שם. אילו אפשרו לי לתכנן את בתי ההרחבה כולם, ניתן היה לעצב אותם כשייכים לקיבוץ המסורתי, תוך יישום עדכונים מתחייבים לזמננו".
אבל הבית הוא בתחום הקיבוץ הישן. יעקב פרץ: "לא בדיוק. הוא ממוקם בקצהו, על כביש ההרחבה, כך שהוא מנותק מחצר המשק ההיסטורית. בעלי הבית רכשו מגרש ריק, וזכותם לבנות את ביתם, בכפוף למגבלות התב"ע. קשה - ולא רק בקיבוץ בגליל - להחיל מגבלות עיצוביות על רוכשי מגרשים לבנייה. אפילו בירושלים, שבמשך שנים חייבה שימוש באבן מסוימת בלבד, רואים כיום פרויקטים רבים שהרחיבו את ההגדרה, או סטו ממנה. זה ודאי נכון באשר לבנייה בקיבוץ: כמעט בלתי-אפשרי להגביל בנייה פרטית חדשה מבחינה עיצובית, למעט, אולי, שימוש בחומרים מסוימים".
ואין מקום, לטעמך, להתאים את החדש אל המסורתי? "אם מדובר באדריכלות קיבוצית מסורתית - צניעות באלמנטים, פתיחות אל הציבורי והכללי, חצרות משותפות - זה בהחלט מבורך, אבל, לצערי, כבר פחות רלוונטי. התפישה כיום שונה מזו של ראשית ימי ההתיישבות הקיבוצית. אגב, גם אז לא השתרשה בקיבוצים מסורת אדריכלית מובהקת, להוציא, אולי, את דפוס 'בתי הרכבת'.
"אילו הסתמנה בהרחבות הקיבוצים מגמה של שימור מסורת בנייה צנועה בהגדרתה - ואישית הייתי מברך על כך - ניתן היה להגביל את שטח הבנייה המותר, לצופף את יחידות הדיור, ולהרבות בשטחים ציבוריים. אבל כוחות השוק קבעו אחרת. כדי להגדיל את הביקוש למגרשים, וכדי להעלות את ערכם, נוסחה תב"ע נדיבה בזכויות בנייה, נטולת מגבלות עיצוביות, כך שאפילו בריכת שחייה מותרת במסגרתה".
ומה מגביל את המסגרת? "לשיקול הכלכלי יש כאן משקל מכריע. לו מכר הקיבוץ מגרשים קטנים יותר, כולל התניות ומגבלות, אזי, מן הסתם, קהל היעד היה פחות מבוסס כלכלית, ואולי אז גם היה קל יותר לשמר צניעות וקהילתיות קיבוצית מסורתית. אבל, האם נכון לבוא בטענות לקיבוצי הפריפריה, שגם כך שילמו במשך שנים מחיר כבד על היותם מחוץ לבועת הנדל"ן שבמרכז, והנכס, אולי היחידי, שנותר ברשותם כדי לשוב ולשגשג כלכלית, הוא הקרקע? כך שלדרוש מהם להחיל בתחום הבנייה החדשה עקרונות שאבד עליהם הכלח, יהיה משום יומרנות רבה".