פרויקט חיבורים מיוחד לנשים יהודיות וערביות קם לאחרונה בצפון מערב הכנרת. בפרויקט, ביוזמת רשות ניקוז ונחלים כנרת, ובשיתוף מועצת אל בטוף וקורס 'מלאכת ידיים', הן נפגשות אחת לחודש, מכירות זו את זו, מתחברות ולומדות יחד מלאכה, יוצרות רשת של קשרים באזור בו כולן חיות ומגדלות משפחות.
"אנחנו כולנו שכנות בוואדי חמאם, מגדל, טבריה, חוקוק וגינוסר ואנחנו לא מכירות, אנחנו נפגשות בסופר אצל דבאח ובקופת חולים ועכשיו אנחנו מכירות ומדברות", אומרת אינסאף אבו־עיד, תושבת ואדי חמאם ואחת המשתתפות במיזם.
העצמה נשית
היוזמה לפרויקט החלה לפני מספר חודשים בחיבור בין מאיה שרגא־איילי, תושבת יבנאל – מתמחה במלאכות קדומות, מטפלת באמנות, מדריכת טיולים וטבע, מנחת קבוצות ומדריכת הורים – לבין רשות ניקוז ונחלים כנרת, כאשר שרגא־איילי מנחה את המפגשים יחד עם סוכיינה פרחאת, מדריכת טיולים מטעם רשות ניקוז ונחלים כנרת. "היה לנו מאוד חשוב שהקבוצה תונחה יחד. את כל ההנחיה אנחנו עושות גם בעברית וגם בערבית", אומרת שרגא־איילי. "כך הנשים חשופות יותר לשפה האחת של השנייה ולומדות ומתפתחות. וגם מאוד חשוב לנו שכולן יבינו וירגישו בבית".
הקבוצה מורכבת מ־20 נשים יהודיות וערביות, תושבות יישובי צפון מערב הכנרת: מוואדי חמאם, גינוסר, חוקוק ומגדל. המפגשים נערכים אחת לחודש, כל מפגש ליד מקור מים אחר. המפגש הראשון נערך בנחל ארבל בוואדי חמאם והחיבור בין הנשים היה מיידי.
"יש הרבה נשים יהודיות שלא הכירו בכלל את המקום הזה", מספרת אינסאף אבו־עיד, "ואז הנשים של ואדי חמאם סיפרו להן איך כשהיו קטנות היו ממלאות מים מהמעיין. יש אחת שהיא שותפה איתי בקבוצה האחרונה שגרה בבית ליד נחל ארבל. בית הספר היה שם בסמוך והיא הראתה למשתתפות תמונות ואנחנו שיתפנו בקבוצה את התמונות שממחישות את הנוסטלגיה למקום וזה היה מאוד מרגש".
אבו־עיד, תושבת הכפר ואדי חמאם, עבדה 30 שנה במועצת מרר כמנהלת לשכת ראש הרשות וכיועצת לקידום מעמד האישה. בתפקידה היום היא יועצת קידום מועמד האישה במועצה האזורית אל־בטוף, שמאגדת בתוכה את היישובים רמאת אל־היב, רומאני, עוזיר ו־ואדי חמאם. במפגשים יוצרת אבו־עיד שיתופי פעולה כלכליים בין המשתתפות, שנושאים פירות.
"כבר אחרי המפגש השלישי התגבשנו, כל אחת יודעת על השנייה. גם מבחינה כלכלית התחלנו לעשות שיתוף פעולה והנשים התחילו לקנות אחת מהשנייה. אני רוצה להעצים את הנשים שלנו, בעיקר בחברה הערבית, מבחינה כלכלית כי אני מאמינה שהעצמאות הכלכלית של האישה היא המובילה לעצמאות באופן כללי. עצמאות כלכלית גם מונעת אלימות כלפיה וכלפי משפחתה. היא מעצימה אותה באופן אישי והיא יכולה להתעצם בכל התחומים האחרים. אם היא חווה איזושהי אלימות היא יכולה לצאת ולשכור בית ולקחת את הילדים. היא יכולה לעזור לבעלה, היא משנה את התדמית שלה והחשיבה שלה. העצמאות הכלכלית היא העיקר. החלום שלי שאגיע להעצמה כלכלית של כל אחת ואחת מהיישובים שלנו, זו המטרה שלי שאני עובדת עליה".
קראו גם:
גם שרגא־איילי מתחברת לחלום של אבו־עיד. "האזור שלנו כל כך עשיר במקורות מים מהממים. אנחנו גם מכירות את הסביבה אחת של השנייה, אבל בייחוד מתחברות זו לזו ולנחלים המקומיים. המטרה של המיזם היא שמתוך זה הנשים אחר כך יוצאות החוצה. הנשים הן ציר מרכזי במשפחות ובקהילה והן יוצאות החוצה גם עם קירוב הלבבות שנוצר במפגשים וגם עם הטבע שהופך להיות של כולנו יחד".
גשר אל הקהילות
החיבור לטבע ולקהילה מתבצע באמצעות קורס 'מלאכת ידיים', אותו מנחה שרגא־איילי למשתתפות. בכל מפגש הן עוסקות יחד במגוון של מלאכות קדומות מתחום האדמה, הקליעה והצמר, מלאכות מחומרים לא מתועשים שעסקו בהן בעבר. "זו הדרך להעביר אל מגוון של קהלים את החיבור למלאכות ודרך המלאכה את החיבור לטבע וגם חיבור לעצמנו", מסבירה שרגא־איילי. "העיסוק בחומרי טבע מביא רגיעה ושלווה ורגע אותנטי של חיבור בינינו לבין עצמנו, וגם חיבור אחד אל השני בקהילה".
לאיזה תובנות הגעתן במפגשים שעשיתן עד היום?
שרגא־איילי: "המפגשים בין נשים יהודיות וערביות בטבע זה דבר שהמון אנשים משני הצדדים צמאים לו. פתחנו את ההרשמה לקורס ובתוך כמה שעות מילאנו את הקבוצה. קיבלנו פניות מכל רחבי הארץ של נשים שהתחננו לבוא למפגשים האלה. יש לנו היום במרחב מעט מאוד זירות של היכרות, של אפשרות לבוא לשבת יחד, לשבור את החומות של הזרות, וזה קורה משני הצדדים. יש צמא מאוד גדול למפגש וזו זכות מאוד גדולה לקיים אותו בכזו פשטות בנחל, בטבע, ולהפיק גם את החיבורים והערך הזה של השמירה על הנחל ביחד".
אבו־עיד: "בכל מפגש שאנחנו מקיימות, אנחנו קודם כל מנסות לדבר כל אחת בשפה שלה ואז מתרגמים מעברית לערבית ולהיפך. בכל פעם אנחנו מנסות שכל אחת תלמד משפט אחד בערבית ומשפט אחד בעברית. כך אנחנו נותנות הרגשה שאנחנו שווים. אנחנו לומדות גם מבחינה תרבותית על חגים ועל אוכל מסורתי ועל זה שכל אחד צריך לכבד את התרבות של השני".
החלום המשותף של אבו־עיד ושרגא־איילי, כמו גם של כל שאר המשתתפות בקבוצה, הוא שהפרויקט הזה יהיה רק התחלה של דו־קיום וחיים משותפים בין יהודים וערבים יחד באזור. "אני מרגישה שבזכות הפרויקט הזה ועוד פרויקטים מדהימים אחרים שרשות ניקוז כנרת מובילה בחיבורים של הקהילות, קורים ניסים יום יום של לבבות שנפתחים ומתקרבים", אומרת שרגא־איילי.
"אנחנו שכנים שחיים במרחב אחד של השני, יש נשים בנות 50 ו־60 מוואדי חמאם שמעולם לא היו בחוקוק ונשים מגינוסר שמעולם לא ביקרו בבית בוואדי חמאם. המטרה שלנו היא שהנשים ישמשו כגשר אל הקהילות. ברגע שאנחנו מכירים ונחשפים המון דברים טובים יכולים לצמוח מזה. בהקשר של הטבע אל מול הנחל ובהקשר החברתי אל מול מקום, שהרבה יותר כיף ונעים לחיות בו של שכנים החיים יחד".
"החלום המקומי שלי הוא חיים משותפים בין יהודים לערבים – חיים משותפים ושווים בצדק ולא ב'כאילו', לא כי עכשיו אנחנו מצטלמים ביחד וזהו, אלא שותפות אמיתית ושוויון מבחינה כלכלית ופוליטית", מסכמת אבו־עיד. "אם אני מצליחה לשנות דעות של שתי נשים, ערבייה ויהודייה, אחת כלפי השנייה, בשבילי זה הישג".
