כשנולדה נתנה לה אמה את השם יאנג צה, בדיוק כמו שם הנהר הארוך ביותר בסין (5,500 ק"מ) שעובר גם בעיר שלהם באודינג בצפון מזרח מדינת הענק. אולי הרגישה האם משהו, אולי ניבאה בלי דעת את המרחק ואת נהר הגעגועים שתרגיש בתה שהיום היא כבר בת 44, מתגוררת בקיבוץ מעגן עם בעלה הישראלי ובן הקיבוץ, רום לזר, ועם שני ילדיהם. אה כן, ויאנג צה חזר להיות השם רק של הנהר הארוך ביותר בסין. לה כבר קוראים מיה.
איך הגעת למיה?
(צוחקת) "ב-2009 חברים לעבודה אמרו שאני מזכירה להם את הדבורה מיה. הם אמרו שכמו הדבורה אני נמצאת בכל מקום ושמחה. הם התחילו לקרוא לי מיה ואני אימצתי".
קראו גם:
עבודה. מילה טעונה אצל לזר כי מי שהייתה עד לפני שנתיים מדריכת טיולים לתיירים שהגיעו מסין לישראל מצאה את עצמה מאז פרוץ הקורונה וסגירת השמיים מחוסרת עבודה ונאלצה לחשוב על דרכים חדשות להתפרנס. מתישהו היא החליטה לבשל אוכל סיני אותנטי לישראלים וזה מה שהיא עושה. "אבל אני מחכה כבר לחזור להיות מדריכת טיולים לתיירים סיניים", היא אומרת השבוע.
משימת אופנה גורלית
היא עזבה את בית ההורים כשהייתה בת 14, קצת אחרי שאמה המורה הלכה לעולמה. הנערה יאנג צה נסעה ללמוד בביגי'ינג הרחוקה. בבייג'ין היא למדה תקשורת. כשסיימה את הלימודים התקבלה יאנג צה להיות כתבת אופנה ברשת השידור (CCTV (China Central TV Station והחזיקה בתפקיד במשך עשר שנים.
על ישראל לא ידעה כלום. גם ישראלים לא פגשה מעולם עד אפריל 2006, כשעלתה על אוטובוס שנסע לדרום סין. היא נשלחה לשם כדי לראיין מישהו והתארגנה לנסיעה ארוכה שכוללת גם לילה. לא הייתה מודעת לכך שהנסיעה הזאת תשנה את מסלול חייה באופן שלא יכלה לדמיין.
רום לזר ממעגן גם היה על האוטובוס הזה. הוא לא היה לבד. זה היה הטיול שאחרי השחרור מהצבא ולזר יצא אליו עם חברים. גם הוא לא תיאר לעצמו כשעלה על האוטובוס הזה שחייו עומדים להשתנות.
"זאת הייתה אהבה ממבט ראשון", מחייכת מיה לזר ומוסיפה בעברית מושלמת (אבל עם מבטא) ש"בגלל שהיה מדובר בנסיעת לילה היו באוטובוס הזה מיטות. המיטה שלי הייתה מול המיטה של רום ודיברנו במהלך כל הלילה. הרגשתי שאני מכירה אותו שנים, זה לא היה כמו לפגוש מישהו זר. בבוקר, כשהגענו, אמרתי לו שאני עייפה וצריכה למצוא גסטהאוז כדי לנוח. הוא אמר שאין לו תוכניות. הצעתי לו להצטרף אליי".
השאר, כמו שאומרים בישראל, אבל בטח גם בסין, הוא כבר לגמרי היסטוריה רחוקה אז מיה מסמנת רק כמה נקודות ציון חשובות: "טיילנו יחד במשך חודש בדרך המשי בדרום סין. היינו עם תרמיל על הגב ואהבה בעיניים. טיילנו במקומות לא מיושבים, בלי חשמל ומים ואפילו בלי כבישים. היה מאוד קשה. במהלך הטיול החיבור שלנו התחזק, אבל עדיין לא חשבתי שיש לנו עתיד כי הוא גר בישראל. הייתי יותר בכיוון של הרפתקה רומנטית קצרה".
מה ידעת אז על ישראל?
"כלום. מדי פעם אמרו משהו בחדשות בטלוויזיה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה לא אמר לי כלום. אפילו לא ידעתי איפה נמצאת ישראל ולמען האמת גם לא התעניינתי. זה לא היה קשור לעולם שלי".
חודש חלומי הגיע לסיומו. יאנג צה הייתה אמורה לחזור לעבודה שלה בביגי'ינג, "אבל לא יכולנו להיפרד. הצעתי לרום להצטרף אליי ואחרי שבועיים התחתנו ונרשמנו במשרד הפנים הסיני כי תוקף הוויזה של רום פג. לא ידענו איך להתייחס לעובדה שאנחנו נשואים. מצד אחד הייתה אהבה, מצד שני אבא שלי בכלל לא ידע שיש לי חבר והוא לא סיני".
תרגיל הסנוקר לאבא
אז, ובוודאי גם היום בעידן הקורונה, לא פשוט להיות זר בסין. יש לזרים אפילו כינוי - לאו וואיי. יאנג צה ידעה שאביה איש העסקים הקפדן, לא יאהב את הקשר של בתו עם הישראלי הזר.
ומה קרה במפגש?
"הייתי צריכה למצוא דרך לרכך את ההתנהגות של אבא שלי. חשבתי על זה הרבה ותכננתי בקפידה את המפגש. כשהגענו אליו הביתה הצגתי את רום כחבר שלי, עדיין לא כבעלי. אבא שלי אהב לשחק סנוקר. הוא היה שחקן מקצועי. היו לו בבית שני שולחנות סנוקר. הכנתי את רום שהוא יצטרך לשחק נגד אבא שלי והזהרתי אותו לא לנצח את אבא. לא שהיה לרום בכלל סיכוי מול אבא, אבל בכל זאת דאגתי להסביר שאסור לו לנצח. במשך שלושה ימים הם שיחקו סנוקר.
"רום הפסיד והפסיד והפסיד. אבא אהב את זה ונוצר חיבור. רק אחרי שלושה ימים ומשחקי סנוקר כמעט ברצף, יצאנו למסעדה וסיפרתי לאבא שלי שאנחנו נשואים. הוא בכל זאת לקח את זה קשה מאוד. היה בשוק. היה לו קשה לקבל את זה שאני אחיה עם זר. נדרשו עוד כמה ימי ריכוך ושיחות עם בן דוד שלי שהיה עיתונאי כמוני, כדי שאבא יבין ויסכים".
ואיך המשפחה של רום קיבלה את הבשורה הזו?
"בקלות ובשמחה. סיפרנו להם בשיחת סקייפ שהתחתנו. היה הלם קצר עד שאבא שלו קרא 'מזל טוב' ופתח בקבוק יין".
הנישואין לא העניקו לרום ויזה קבועה והוא נאלץ לחזור לישראל. חצי שנה מיוסרת מגעגועים עברה עד שיאנג צה החליטה שהיא נוסעת לכאן בעקבות האהבה. הפעם היא תהיה הזרה.
לא רציתם לנסות לחיות בסין?
"רום היה צעיר, עדיין לא למד כלום. לא היה לו סיכוי להשיג עבודה טובה. ידעתי שאני צריכה לבוא אליו, אבל זה לא עשה את העזיבה של כל מה שהכרתי".
השניים השכירו דירה בחיפה. רום התחיל ללמוד בטכניון הנדסת מים. יאנג צה נרשמה ללמוד עברית באולפן. את פרנסתה היא מצאה במשרד של חברת לוגיסטיקה ומשלוחים בנמל חיפה.
ב-2008 פתח מינהל התיירות הלאומי קורס הכשרת מדריכי טיולים במיוחד לשפות אסיה. לזר שמעה על הקורס, נרשמה אליו וסיימה אותו בהצלחה. עם רישיון מדריך הטיולים מטעם לשכת התיירות הממשלתית כבר היה לה יותר קל. "אני אוהבת אנשים", היא מספרת. "אני אהבת לדבר, לשמוע, להחליף חוויות. פחות מתאים לי לשבת במשרד כל היום. בעבודה שלי ככתבת אופנה בסין כל הזמן פגשתי אנשים חדשים, הייתי בתנועה".
ב-2009, השנה שבה התחילה לעבוד כמדריכת טיולים, סין עדיין הייתה פתוחה לעולם, רצתה קשרים עם העולם המערבי וזרם התיירים שהגיע משם לכאן היה אדיר. "הדרכתי כ-2,000 מומחים וחוקרים מתעשיות החקלאות, הפיננסים, גידול בעלי החיים, כ-2,800 נוצרים ותיירים סינים רגילים. עבדתי עם משרדי החוץ והכלכלה. הדרכתי בכירים בממשלה הסינית. הייתה המון עבודה".
באוגוסט אותה שנה הפכה מיה לזר את עצמה ביוזמתה לשגרירת תרבות של סין בישראל. תפקיד מטעם עצמה אותו מילאה בשליחות ובמסירות. היא הקימה את קרן התרבות והחינוך ישראל אהבה ותקווה, תאגיד ללא מטרות רווח. "ביצעתי במסגרת העמותה פעילויות של חילופי תרבות ופעולות חינוכיות בסין ובישראל. ייסדתי מלגות לתמיכה בסטודנטים סינים וישראלים.
"השקעתי בזה את כל החסכונות שלי והעסקתי ארבעה עובדים ו-25 סטודנטים מתנדבים בסין ובישראל. הפעילות הזאת חשובה לי כי החיבור בין העמים יקר לי. אני סינית ויש לי ילדים חצי סינים חצי ישראליים. אני רוצה שהם יכירו את התרבות הסינית ואת התרבות הישראלית והתרבות היהודית".
מרק תמרים ופטריות
אז, ב-2009, כשאף אחד בעולם לא ידע מה זה קורונה ווהאן, העיר בה התפרץ הנגיף, הייתה עוד עיר תעשייה בינונית במרכז סין, אבל 11 שנים אחרי כן כולם כבר הכירו. בתחילת 2020, כשכל העולם הלך ונסגר, חטפה מכה גם מיה לזר. "בינואר 2020 הדרכתי קבוצה של תיירים מסין. כשנסתי לשדה התעופה לאסוף אותם כולם דיברו כבר על הקורונה. זה היה מפחיד. אני דאגתי גם מה קורה למשפחה שלי בסין".
הרגשת יותר "סינית" בתקופה ההיא? התייחסו אלייך פתאום אחרת?
"כן. הייתי נוסעת למשל לצמח לקניות בסופר והצעירים צעקו לעברי 'את קורונה'. גם הילדים שלי בבית הספר חטפו קצת".
השמיים בישראל נסגרו לתיירים. זו הייתה מכה כלכלית ומורלית למיה. גם העבודה בעמותה הופסקה. "לא יכולתי לשלם משכורות", היא מסבירה.
"כשהתחיל כל הסיפור עם הנגיף הייתי נוסעת למשל לצמח לקניות בסופר והצעירים צעקו לעברי 'את קורונה'. גם הילדים שלי בבית הספר חטפו קצת"
מיה, שרשמה עד אז כל כך הרבה שינויים בחייה, נדרשה לעשות עוד שינוי אחד ולהמציא את עצמה שוב מחדש. היא מצאה אותו: בישול אוכל סיני אותנטי על פי המסורות העתיקות.
תמיד בישלת?
"לפני שבאתי לארץ לא בישלתי. הייתה לי משכורת טובה והייתי מזמינה ממסעדות. אף פעם לא הייתי במטבח, אבל פה גיליתי שאני אוהבת את זה ויש לי כישרון. לאחי בסין יש שתי מסעדות וגם סבתא שלי הייתה מאוד מפורסמת באזור באוכל שלה".
בשנה שעברה לרגל חגיגות 30 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין, המציאה מיה 30 מנות בהן השתמשה בחומרי גלם ישראליים ובשיטות בישול סיניות מסורתיות.
"רוב האנשים בעמק הירדן לא מספיק פתוחים לנסות אוכל שהם לא מכירים. הם לא פתוחים לחידושים. אז כרגע אני עדיין לא מרוויחה, אולי אפילו מפסידה כי כל חומרי הגלם יקרים מאוד"
לפני כשלושה חודשים, לאחר שלא עבדה במשך תקופה ארוכה, פתחה לזר את עסק האוכל שלה - מטבח פיוז'ן בו היא מכינה מאכלים סינים מסורתיים עם חומרי גולם מקומיים איכותיים.
למי את מבשלת? מי קונה את האוכל?
"חברי הקיבוץ וגם מבחוץ. ישראלים חושבים שהם מכירים את האוכל הסיני, אבל הם טועים. אני מבשלת אוכל סיני אמיתי זה לא תמיד קל כי במנות הסיניות המקוריות יש הרבה רכיבים לא כשרים ואני צריכה למצוא לזה פתרונות. מכאן הפיוז'ן. וגם מתוך זה שאני משתמשת בחומרי גלם שבסין לא מכירים. למשל, חומוס. אני מבשלת איתו מנת בקר או לחמניות סיניות מקמח חומוס".
תני עוד דוגמה למנה מיוחדת.
"מרק תמרים עם אורז ופטריות סיניות. אני חושבת שאני היחידה בארץ שמבשלת מנה כזו".
אפשר להרוויח מזה?
"בעמק הירדן אין הרבה אנשים. למען האמת, רוב האנשים כאן לא מספיק פתוחים לנסות אוכל שהם לא מכירים. הם לא פתוחים לחידושים. אז כרגע אני עדיין לא מרוויחה, אולי אפילו מפסידה כי כל חומרי הגלם יקרים מאוד".
אז מה יהיה?
מיה לזר מחייכת: "אולי יהיה עוד שינוי. יש עוד המון דרכים לחשוף את התרבות הסינית לישראלים. למשל, אני יכולה להכיר לישראלים את טקס התה המסורתי ועוד. יש לי המון רעיונות. אבל אם אתה שואל מה אני הכי רוצה לעשות אז התשובה היא חד משמעית: אני רוצה לחזור להדריך תיירים מסין בישראל ולפתוח מחדש את העמותה 'אהבה ותקווה'".
לעדכונים - חדשות הקיבוץ
