לא הרבה יודעים, אבל זוהר (זוזו) גינזבורג, הגיטריסטית האנרגטית, בעלת השיער המתולתל והזהוב שמנגנת בארץ ובעולם לצד אסף אבידן, להקת "משינה" וגם לצד שירי מימון, היא משלנו.
קראו גם:
הרוקרית הנמרצת לא רק מלווה בגיטרה אומניות ואומנים מובילים, אלא שרה גם בשני הרכבים, ובאחרונה הוציאה אלבום בכורה שזוכה לביקורות חיוביות והשמעות בתחנות הרדיו.
למרות ההצלחה, גם בתור גיטריסטית וגם בתור אומנית סולו וזמרת בהרכבים, גינזבורג שומרת על צניעות, אבל בו בזמן יודעת שהיא עבדה קשה כדי להגיע למקום שבו היא נמצאת.
"מצד אחד, האמנתי בעצמי כי המשכתי לפעול בכיוון, מצד שני, לא מובן מאליו להתפרנס ממוזיקה והופעות", היא אומרת השבוע בראיון ל"ידיעות אילת", "מדי פעם אני עוצרת ואומרת תודה, אבל עבדתי מאוד קשה כדי שזה יקרה".
אין הרבה נשים גיטריסטיות.
"אני לא אוהבת שמסתכלים עליי בצורה מיוחדת בגלל שאני בחורה. זה מאוד משמח לראות יותר ויותר נשים בפרונט. זו אנרגיה שונה, אבל גם גברים על הבמה זה אחלה. זה כיף באופן כללי כשרואים נשים בעמדות מפתח".
פנינה באמצע המדבר
זוהר (זוזו) גינזבורג (38) מוזיקאית, גיטריסטית ויוצרת, רווקה, נולדה באילת, ובהמשך, בתחילת שנות ה־90, עברה עם משפחתה לקיבוץ אילות. בשנת 1994, כשהייתה בת 11 הגישה לראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, את המספריים לגזירת הסרט בטקס פתיחת מעבר הגבול בין ישראל לירדן.
"את קולטת שזה מיוחד רק אחרי שאת עוזבת", נזכרת גינזבורג בילדותה באילת. "כשמתחילים לצאת משם, מבינים כמה זה מקום מטורף לגדול בו, גם מבחינת הטבע והאנשים. יש לי הרבה זיכרונות טובים מאילת וגם מהקיבוץ, שם בעצם קיבלתי את כל האהבה והעידוד להמשיך לנגן. גם פסטיבל הג'אז, ההופעות ב'יאכט פאב' ו'ברפסודה הלבנה' הן עבורי זיכרון בלתי נשכח".
גינזבורג הופיעה באחרונה באילת, בפרויקט "זמן אילת" שהתקיים בקיץ. היא הייתה אחת מ־16 האומנים והאומניות שנבחרו מבין מאות זמרים והרכבים להופיע בפסטיבל. "היה מאוד כיף בפסטיבל הזה, מאוד נהניתי, כולם היו נחמדים, באו אנשים מאילת והגיעו גם מהקיבוץ, כולל המשפחה שלי".
את מתגעגעת לאילת?
"יש לי געגועים לטבע ואני באה לבקר לא מעט, אבל אני לא רואה את עצמי כרגע גרה באילת. אולי בעתיד כן, אי אפשר לדעת. יש באילת קסם כזה שאי אפשר להסביר אותו וצריך לגור שם כדי להכיר אותו. אילת זו פנינה באמצע המדבר".
את מרגישה שהקהילה באילת מכירה את העשייה שלך?
"אני לא מתגוררת באילת כבר 17 שנים, אבל אני עדיין מקבלת לא מעט הודעות. יש לי הרבה חברים שם, ומאוד ריגש אותי שהרבה מקומיים הגיעו לראות אותי במסגרת פסטיבל 'זמן אילת' ואני רוצה לבוא שוב. צריך למצוא את הדרך הנכונה לעשות את זה. דיברו איתי לא פעם על הופעות נוספות באילת, וזה מאוד מחמם את הלב, הלוואי ותהיה אפשרות, זה פשוט לא תמיד מתאים לכל הצדדים".
האמנת שתגיעי לאן שהגעת?
"לא, כי לא חשבתי בחיים שאהיה מוזיקאית או שאהיה טובה בזה. אמרו לי כל הזמן שאני טובה בזה, אבל לא הרגשתי כך, והמסר שאני רוצה להעביר לאנשים הוא שאם יש כאלה שאין להם אמונה בעצמם, אבל יש להם קול פנימי שאומר להם שאולי זה כן יכול לקרות, אז שווה לנסות. במשך שנים הייתי בהתלבטויות לגבי המוזיקה, מאוד פחדתי להיכשל, פחדתי שאני לא טובה, אבל עדיין אהבתי את זה, וכל הזמן רציתי לנגן. אם הרגשתי לא טובה, המשכתי לנגן ולתת בראש. אחרי שעברתי את האודישן לאסף אבידן, ניגנתי בכל יום ארבע או חמש שעות והשתפרתי".
העובדה שהתקבלת ללהקה של אבידן לא שיפרה את הביטחון העצמי שלך?
"זה דווקא כן נתן לי תחושת ביטחון, אבל בכל פעם שהגעתי למקום חדש ורציתי את הדבר הבא, היה צריך שוב פעם לגייס את האמונה הזאת. אחד הדברים שמבינים כשמסתובבים עם אנשים שהתפרסמו מאוד הוא שהדבר הזה לא נגמר אף פעם, זאת נפש האדם. כל הזמן צריך לגייס את האמונה הזו, להאמין שזה יקרה, ולהאמין שיאהבו את הדברים הבאים".
על גג העולם
גינזבורג גדלה בבית מוזיקלי וכשהייתה בת שמונה התחילה לנגן בפסנתר כמו אחיה הגדול אילון, רכז אולפן המוזיקה במתנ"ס חבל אילות. "למרות שההורים מעולם לא ניגנו, הם תמיד דחפו אותנו לנגן", היא מספרת.
אחרי חמש שנים, כשהייתה בת 13, עברה לנגן בגיטרה, ומאז לא הפסיקה. "לגדול בקיבוץ אילות כשאתה מוזיקאי צעיר זה די מגניב כי היה חדר מוזיקה בקיבוץ, כולם ניגנו פסנתר וגיטרה, זה היה מאוד כיף", היא נזכרת.
היא למדה במגמת מוזיקה ותיאטרון בתיכון "מעלה שחרות" ואף הלחינה אופרת רוק למחזה היווני "ליזיסטרטה". כמו כן מאז הייתה בת 15, ובמשך כחמש שנים, עבדה ברדיו "קול הים האדום". "עבדתי אפילו בהתנדבות כי מאוד אהבתי את זה", מספרת גינזבורג. "אני זוכרת שלפני עידן היוטיוב הייתה שם תקליטייה מטורפת, פשוט ישבתי שם ימים שלמים והקשבתי למוזיקה".
אחרי שירות בלהקות הצבאיות, החליטה גינזבורג לעזוב את הסביבה החמה בקיבוץ אילות, ובשנת 2005 עזבה לעיר הגדולה כדי לנסות שם את מזלה. היא החלה ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון, אבל אחרי שנה עזבה לטובת לימודי תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב.
ואולם, כשסיימה את הלימודים באוניברסיטה הבינה גינזבורג שהמוזיקה היא הייעוד שלה וחזרה לנגן. "זה היה חזק ממני, קלטתי שאני נהנית מזה מאוד, דברים התחילו לזוז והחלטתי שאני רוצה להתפרנס מזה", היא מספרת.
בשנת 2013 הופיעה לראשונה בטלוויזיה כשניגנה בלהקת הבית של התוכנית "שי בשישי" עם שי שטרן. כעבור שנתיים הצטרפה בתור גיטריסטית לסיבוב הופעות בינלאומי של אסף אבידן בארצות הברית, קנדה, אירופה וישראל.
איך התחלת לעבוד עם אסף אבידן?
"ידעתי שהוא מחפש גיטריסטית ללהקה, ראיתי אותו ברחוב ואמרתי לו 'תזמין אותי לאודישן, מקסימום תאבד 20 דקות מהחיים שלך'. הוא אהב את מה שאמרתי וגם ניגנתי טוב באודישן והתקבלתי. באותו יום ובאותה שנה הרגשתי על גג העולם".
קפיצת מדרגה
עשרה חודשים ניגנה גינזבורג בסיבוב ההופעות של אסף אבידן. "לא היה קל לחזור מסיבוב הופעות כזה ארוך", היא מספרת. "זו הייתה קפיצת מדרגה מאוד גדולה עבורי. לפני כן הופעתי לפני כמה מאות אנשים ופתאום הופעתי מול ארבעים אלף איש. היה נחמד להבין שלא משנה מול כמה אנשים את מופיעה, זה תמיד מרגש ומלחיץ, ובנוסף, בזכות סיבוב ההופעות התמקצעתי וחזרתי הרבה יותר טובה ומשופשפת. אנשים החלו להכיר אותי וקיבלתי ביטחון שאני יכולה לעשות את זה".
באותה שנה התחילה גינזבורג ליצור גם מוזיקה משלה והקליטה מיני אלבום שכתבה והלחינה שזכה לשם "Trust a Lady". באחת מהופעותיה במועדון הבארבי בתל־אביב, כשחיממה את ההופעה של עמיר "ג'נגו" רוסיאנו, ראה אותה סולן להקת "משינה" יובל בנאי והציע לה להצטרף ללהקה בתור גיטריסטית.
"זה החמיא לקבל מהם טלפון וזה היה מטורף להופיע עם הלהקה הגדולה בארץ", אומרת גינזבורג. שנתיים היא ניגנה עם "משינה", ובמקביל, החלה לנגן גם בלהקה שמלווה את הזמרת שירי מימון ואיתה היא מופיעה עד היום. "שירי מהממת. היא חברה ואני פשוט מתה עליה. היא סופר מוכשרת", אומרת גינזבורג.
בין לבין היא הספיקה לנגן גם לצד עברי לידר, רוני דלומי, ואחרים, ואף השתתפה בפסטיבלים ובכל מיני פרויקטים.
הבמה כולה שלה
נוסף על היותה גיטריסטית מבוקשת שמופיעה לצד אומניות ואומנים מובילים, גינזבורג היא גם זמרת בכל מיני הרכבים, אחד מהם הוא ההרכב שלה ששמו "זוזו גינזבורג". כמו כן היא מופיעה בהרכב האינדי־רוק "סוס מביט".
"תמיד היו לי להקות, מאז תקופת בית הספר", היא מספרת. "בהמשך, אמרתי שאני רוצה במקביל גם לנגן ולהתפרנס מזה במקום למלצר במסעדה, עד שבתקווה אהיה מספיק גדולה כדי שיהיה לי סוכן שינהל אותי. היום אני מנהלת את עצמי ומנסה לסגור כמה שיותר הופעות. בינתיים הולך ממש טוב, אבל צריך כל הזמן לעבוד בזה".
בחודש פברואר שעבר, אחרי עיכוב בגלל התפרצות נגיף הקורונה, הוציאה גינזבורג את אלבום הבכורה שלה "Blue Mountains" ("הרים כחולים"). "זאת סוג של פרפרזה על ההרים הכחולים שרואים לפנות בוקר בעקבה שבירדן מול הנוף באילת, וזה נורא יפה", היא מסבירה. זה שגדלתי במדבר ועצם זה שהילדות שלי הייתה מאוד שונה ומיוחדת, השפיע עליי בהשראה לכתיבת האלבום".
עד שהאלבום יצא לאור, הספיקה גינזבורג להוציא כבר כמה סינגלים מתוכו והוא מקבל ביקורות חיוביות והשמעות רבות בתחנות הרדיו בארץ.
איך היה להוציא אלבום ראשון?
"זה מאוד קשה. את שמה את הלב שלך על מגש, אבל מצד שני, זה מאוד מספק. אנשים אומרים מה הם חושבים, הם מגיעים להופעות וזה מאוד כיף. בתור מוזיקאית זה בעיקר משהו שצריך לעשות כי חייבים, מדובר גם בהשקעה כספית מאוד גדולה".
מתי החלטת שאת רוצה גם לשיר?
"זה תמיד היה הדבר העיקרי, תמיד הייתי חברה בהרכבים שונים, זה תמיד היה שני הדברים יחד".
להגשים חלום
בהופעתה בפסטיבל "זמן אילת" בקיץ הגדירו את גינזבורג "תופעה אילתית - תל־אביבית" ובשנים האחרונות היא אכן רואה בתל־אביב את בסיס האם שלה, אם כי היא אינה שוכחת מאין באה.
"מזל מגיע למי שקם בבוקר ועובד. כשאתה עובד, לא מפסיק לנסות גם אם זה לנגן בחינם ולא מפסיק לנסות כדי שיראו אותך, בסוף מישהו יראה אותך"
"הבסיס שלי התקבע עם הלהקה הראשונה שלי, עם החברים מתל־אביב", היא מסבירה. "אבל הבסיס הוא כמובן גם המורים שלי שלימדו אותי איך להחזיק גיטרה, אבל בתור גיטריסטית שיודעת מה לעשות בהרכב, איך להתנהל ומה לנגן אז זה תל־אביב. כאן זורקים אותך למים וצריך איכשהו להצליח לעשות את מה שאת צריכה, ואני שמחה שהצלחתי לעשות את זה, להגשים חלום ולהגיע לבמות הגדולות".
מה דרוש כדי שמוזיקאי אילתי יצליח?
"ברור שזה קשה עד בלתי אפשרי. צריך פשוט לעבור מאילת. צריך להופיע, צריך להכיר אחרים בתעשייה, אנשים צריכים לראות אותך. יש במרכז הרבה מוזיקאים אילתים שמסתובבים. הם החליטו לעבור ולנסות את מזלם, ובסוף זה קורה".
את חושבת שכדי להגיע רחוק צריך גם קצת מזל?
"אין ספק שצריך גם מזל, אבל מזל מגיע למי שקם בבוקר ועובד. כשאתה עובד, לא מפסיק לנסות גם אם זה לנגן בחינם ולא מפסיק לנסות כדי שיראו אותך, בסוף מישהו יראה אותך. זה שפגשתי למשל את אסף אבידן ברחוב זה מזל, אבל מצד שני, גם כל כך הרבה שנים עבדתי בזה".
בישראל קשה להתפרנס מאומנות.
"מאוד קשה, כי כמעט ואין בכלל תמיכה ממשלתית. התעשייה מאוד קטנה וצריך לעשות הרבה דברים כדי להתפרנס מזה. חייהם של אומנים בישראל בכלל לא קלים".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"יש בי רצון להתפתח ולעשות שיתופי פעולה בתעשייה ואני מאמינה שזה יקרה".
עוד חדשות קיבוץ
