לילך עמי אמסלם, מנכ"לית 'לילך בידור והפעלות', שחקנית ויוצרת, תושבת באר־שבע, היתה שמחה לארח בסוכתה את ציפי שביט המצחיקה
"יש אנשים ששמחה, הומור וצחוק הם כמו אוויר לנשימה עבורם. כזו אני. מאז אני זוכרת את עצמי אהבתי להופיע, לחקות, להצחיק ולשמח. הרגשתי שזה הייעוד שלי בחיים. המנטרה שמלווה אותי היא להיות בשמחה תמיד.
בתקופה זו, כאשר רובנו מאותגרים כלכלית, מנטלית, אישית ומקצועית, דווקא עכשיו הייתי רוצה להזכיר לכולנו שהשמחה והאופטימיות הן התרופה הטובה ביותר לנפש בריאה בגוף בריא. כפי שאמר צ'ארלי צ'פלין - 'יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז'.
אז את מי הייתי מארחת בסוכה שלי? את האחת והיחידה - ציפי שביט. ציפי שביט היא דמות להשראה עבורי. גדלתי על היצירות והשירים שלה ואני מתפעלת בכל פעם איך היא מצליחה להמציא את עצמה מחדש, לגעת ולרגש ילדים והורים רבים. אני נהנית לראות את ילדיי רוקדים וצוחקים לצלילי הקול והצחוק המתגלגל שלה. צחוק כזה מדבק, ואם כבר להידבק, אז רק מצחוק.
ציפי שביט היא תופעה שאי אפשר להסביר במילים. איתה זה פשוט קורה. בימים אלה כולנו מתגעגעים לתרבות הפנאי ולמעט אסקפיזם. הבחירה שלי בציפי שביט היא בחירה של הלב. הייתי רוצה לארח אותה בסוכה הירוקה והמוארת שלי. שנוכל לשיר, לרקוד ופשוט להתגלגל מצחוק".
בדרך אל האור האינסופי
פרופ' חביבה פדיה, משוררת, סופרת, ראש מרכז 'אליישר' לחקר יהדות ספרד והמזרח, אוניברסיטת 'בן־גוריון', תושבת באר־שבע, היתה שמחה לארח את רבי נחמן מברסלב
"לסוכה שלי אני מזמינה את רבי נחמן מברסלב. יום השנה שלו אכן חל בי"ח בתשרי, שהוא תמיד חול המועד סוכות, ויהיה יפה להדליק בסוכה נר לכבודו. זו שנה מיוחדת שרבים מהמשתוקקים לעלות לקברו באומן אינם יכולים לעשות זאת.
"בשנה כזאת קשה של הקורונה שהמרחב הפומבי נמנע מאנשים בצורות שונות, אז הסוכה כמרחב פומבי־אינטימי קרוב לבית, מאפשרת אולי לבדוק, לעבד, לתקן. פתאום המצב של אושפיזין וירטואליים, שמלווה את האידיאה של סוכות, הופך להיות המצב היומיומי של הסגר ושל אורחים רק ברעיון ובחלום.
רבי נחמן ליכד את שני מישורי המשמעות של ראש השנה. כריטואל המייצג חזרה מיסטית לרגע ההתחלה, ולפי האר"י הקדוש זו חזרה אל הצמצום, אל האקט הראשוני של האור האינסופי. באמצעות הפרשנות הזאת, רבי נחמן מציע במהלך מבריק כי באבן השתייה חרוט הקוד הגנטי של הצמצום. באופן זה ראה רבי נחמן לא רק את אבן השתייה, אלא את הצדיק עצמו.
"הוא ציפה מהצדיק להיות המורה הרוחני, המיסטי, אותו מורה שהוא גם רופא נפשות. אותו רבי נחמן ידע גם לספר על הגעגועים העזים בין המעיין, מקור מים חיים לכל העולם, ובין הלב של העולם.
בשנה שבה רבים חוו רגעי כאב ונתק מאהוביהם, קרוביהם, ילדיהם, או להבדיל שחלק מאיתנו חוו שבר מול המאושפזים מקורונה ואי האפשרות לגעת, לחבר, אני מזמינה אותו אל הסוכה כמרחב מחבר בין פומביות ואינטימיות בתפילה לדיאלוגים ומגעים של רוך וחסד ביננו לבין עצמנו ובעולם".
אני והזקן
סיגל מורן, מנכ"לית ארגון החינוך החברתי ברנקו וייס, תושבת קיבוץ בית קמה, היתה רוצה לארח את בן־גוריון ולשאול אותו איך היה מתמודד עם האתגרים כיום.
"בן־גוריון הוא שם נרדף בעיניי למנהיגות וחזון", היא אומרת, "מנהיגות שהייתי רוצה לראות גם היום. כמי שגדלה במרחבי הנגב ונטעה כאן שורשים לדורות, חזיתי במו עיניי ועודני עושה כן בהגשמת חזונו של דוד בן־גוריון להפרחת הנגב שהיה פעם שממה, והיום הוא אזור המכיל את כל טובה של הארץ והעם שלנו - היי־טק, אקדמיה, חינוך, קהילות ייחודיות ומגוונות שחיות להן יחד והוא עדיין כר פורה לצמיחה.
הייתי רוצה לשאול את בן־גוריון אם ככה דמיין את מדינת ישראל בחלומו וחזונו, ומה הוא צופה לה בעשרות השנים הבאות.
אם היתה לי שעה אחת עם בן־גוריון תחת צל סוכתי, הייתי מנצלת את הזמן כדי לשאול אותו מה הוא היה עושה כעת תחת האתגרים שאנחנו כמדינה וכעם מתמודדים עימם. תחושתי שהוא היה עומד על כך שלפני שמבצרים את גבולות המדינה במטרים של פלדה, לפני שחותמים הסכמים רחוקים עם מדינות רחוקות, חייבים לשקם את אמון העם במנהיגות והאחריות לכך מוטלת עליה. זו המשימה הראשונה של המנהיגות שלנו. אולי יום אחד עוד נזכה למנהיג כמו בן־גוריון".
נכס גדול
ניר זמיר, ראש המועצה האזורית בני שמעון, תושב קיבוץ להב, בוחר לארח את איש החינוך אהרון ידלין, שהקדיש את חייו למדינה. "לפני הכל, אהרון ידלין הוא איש חינוך מבחינתי", מסביר זמיר, "איש ערכים אשר גם בגילו ממשיך להיות מעורב במועצה ובקיבוץ ולתרום מניסיונו ומכישוריו.
"ידלין, אשר זכה בפרס ישראל על תרומתו הייחודית למדינה ולחברה בישראל, הוא אחד האנשים שזכו לעצב את החברה הישראלית כפי שהיא היום. כשר חינוך בממשלת רבין הוא הביא להישגים רבים שאחד הבולטים בהם היה החלת יום לימודים ארוך בבתי הספר בעיירות הפיתוח ואזורי מצוקה.
עם כל זכויותיו ועשייתו למען המדינה, גם כיום אהרון ידלין משקיע זמן רב בעשייה למען הקהילה והחברה שבה הוא חי. תרומתו למועצה האזורית בני שמעון ולקיבוץ חצרים היא נכס גדול, וזאת זכות גדולה עבור כולנו שאיש חינוך, ערכים ומורשת כמו ידלין הוא חלק מהפאזל הנהדר שנקרא קהילת בני שמעון.
אני מקווה כי בשנה הבאה נזכה לחגוג כולנו את חג הסוכות בחיק המשפחה, לצד החברים והיקרים לנו ושנדע ימים בריאים וטובים יותר במהרה. אני מקווה כי בשנה הבאה נוכל להזמין את כל מי שנחפוץ בחברתו אלינו לסוכה, ללא הגבלות, ללא בידודים וללא ריחוק חברתי".
הכי משפחתי
עליזה מנור, בעלים של חברת 'מנור פרויקטים' ויו"ר אגודת ידידי תיאטרון באר־שבע, תושבת באר־שבע, מצפה לפגוש את בנותיה שרחוקות ממנה ובעיקר את הנכד שנולד באוסטרליה. "אני בטוחה שבתקופה הלא שפויה שאנחנו חיים בה כיום כל אחד ירצה לארח את משפחתו בסוכה שלו" היא אומרת, "אצלי זה קצת שונה. גם בשגרה המרחק הפיזי מבנותיי לא מאפשר מפגשים תכופים ואנחנו מצליחות לבלות חודש בשנה כולנו יחד.
אלה, בכורתי, דוקטור לפסיכואקוסטיקה, מרצה לתואר שני באוניברסיטת סידני, נשואה לירון, חתני הנפלא שסיים את לימודיו בקורדון בלו אך כיום עוסק בנדל"ן. ספיר שגרה בתל־אביב, שחקנית תיאטרון מדהימה שלאחרונה מפתחת גם את כישוריה האומנותיים, ונועה שעברה לגור במילאנו בשבוע שעבר ומתחילה ללמוד עיצוב אופנה במרנגוני - בית ספר יוקרתי ונחשב בתחום.
כל מפגש כזה הופך לחודש חגיגה שבו אנחנו מטיילות, נוסעות לחו"ל יחד ומשלבות חוויות קולינריות במסעדות מישלן, שווקים ומוזיאונים, מנהלת שיחות אל תוך הלילה, מתייעצות ומחליפות דעות. לאחרונה הצטרף למשפחה נכד ראשון, תום, בן לאלה וירון, שלא זכיתי עדיין לפגוש אותו בשל הקורונה. איתו אני הולכת לישון ומתעוררת בכל בוקר בשיחות פייס טיים. אני מצפה בכיליון עיניים לפגוש אותו. הקושי במרחק התעצם עכשיו וקיבל משמעות אחרת.
בשבוע המדהים הזה שבו אארח את משפחתי אהיה הסו־שף של ירון, שבכל ביקור שלו אנחנו חוגגות ונהנות ממנות שף מטורפות ממטבחים מכל העולם, וכמובן שבכל ערב נארח מעגל אחר של משפחה וחברים.
שגרה - המילה המשעממת הזו שכולנו לא אוהבים בדרך כלל, זה מה שאני מאחלת לכולנו בשנה החדשה. אין לי ספק שכולנו מתגעגעים אליה, במיוחד אנחנו, בעלי העסקים שהם מנוע הצמיחה החשוב ביותר של המדינה".
מזרח תיכון ישן-חדש
רפי בביאן, קצין הביטחון של המועצה האזורית שדות נגב ותושב קיבוץ עלומים, היה רוצה לארח בסוכתו את מפקדו שנהרג, יותם רהט ז"ל. "יותם, בן קיבוץ חצרים, היה מפקד המחלקה שלי בגדוד צנחנים במילואים", הוא מסביר, "יותם נפל בפיגוע בצומת נצרים ב־11 בנובמבר 1994. הייתי חוזר איתו לשיחות אל תוך הלילה על משפחה, זוגיות ובעיקר פוליטיקה - 'ישראל לאן?'.
יותם, דעתן, שמאלן מאמין בדו־קיום של שלום מתוך הבנה של שתי מדינות לשני עמים. ואני מתריס מולו בדעותיי הימניות ופחות מתפשרות. אספר לך יותם עד כמה רחוק הלכה מדינת ישראל אל מול הפלסטינים, יצאנו מרצועת עזה בתקווה שהם ינהלו את עצמם, ואולי תהיה כאן ריביירה עזתית כמו שיותם האמין. נכון, גם אני נשביתי באותו חלום, אבל שברו היה חזק והתנפץ לרסיסים.
אספר ליותם על מציאות חיינו. טרור הבלונים, הסלמות, רקטות, צבע אדום וריצות לממ"דים. אספר לו על ההתמודדות היומיומית שלנו בצל הטרור, על ההשקעות במרכזי חוסן לטיפול בילדים ומשפחות נפגעי הטרור העזתי.
יותם, המעגל התרחב. לא רק עוטף עזה, גם באר־שבע, חצרים ואשדוד בתוך המעגל. עדיין אני מקווה ומייחל להתחבר לחזונו של יותם. אני לא מדבר על שלום. אני מייחל לנורמליזציה - מצב שבו העזתים יבינו שישראל היא כאן ולנצח נצחים, כדאי להתחבר אליהם, ללמוד מניסיונם, לחזור לעבודה בישראל, לקיים מסחר כמו בחלום של מזרח תיכון חדש. ההבנה שלהם תגיע מתוך עוצמתנו, בעזרת השם, עוצמה צבאית, עוצמה דמוקרטית.
