תחושת ריקנות
אורלי ושוקי כהן // קיבוץ מזרע
סטטוס: נשואים + 3 ילדים.
עיסוק: מנהלים ומפעילים את אולם המופעים והסרטים במזרע.
מתי יצאתם לחל"ת? "העבודה הופסקה באמצע חודש מרץ. הסרט האחרון שהוקרן היה 'תנו לפרוש בשקט' במוצאי שבת ומאז ישנה תחושה משונה של ריקנות. היינו אולם פעיל שנבנה במשך עשור והפך להיות מקום מפגש תרבותי ומרכזי שכלל, נוסף על הקולנוע, גם מופעים, קונצרטים, הצגות, ערבי זמר, מפגשי יוצרים עם הקהל וגם כנסים של חברות - הכל בשיתוף פעולה ותמיכה של מחלקת התרבות של המועצה האזורית עמק יזרעאל, המנהלת רחלי אבידוב והבנות שלצדה חלי וסיגל. למעשה, מאז אמצע מרץ הפכנו ל'פיל לבן' שאין בו שימוש. העבודה היתה מאוד אינטנסיבית לפני הקורונה, ואין לדעת מתי תחזור הפעילות. בוטלו כל האירועים והמופעים שהיו רשומים עד סוף השנה. אנחנו חולמים שהסרט הראשון אחרי שהתקופה הזו תסתיים יהיה סרט אופטימי, שידבר ללב הקהל".
איך אתם מסתדרים כלכלית? "מבחינה כלכלית מצבנו דומה למצבם של עצמאים אחרים בתחום הזה, כלומר אפס הכנסות והוצאות קבועות שממשיכים לשלם. קיבוץ מזרע מסייע בהתאם לסיוע של המדינה לעצמאים".
הפחד הכי גדול? "ממשבר ממושך שעלול להשפיע על המשך פעילות האולם".
משפט אופטימי? "מאמצים את שירו של שלמה ארצי, 'אתמול היה טוב ויהיה גם מחר'".
מתגעגעים לקהל
יפתח ויהונתן גרשון // 'הגרשונים'
שירה בציבור
מגורים: יפתח מקיבוץ גניגר, יהונתן מקיבוץ שער העמקים (שניהם במקור מכפר תבור).
סטטוס: יפתח נשוי + שלושה ילדים, יהונתן נשוי + אחד.
עיסוק: מובילי שירה בציבור, מעבדים מוזיקליים ומורים למוזיקה.
מתי יצאתם לחל"ת? "הפסקנו להופיע בסוף פברואר, ביוני חזרנו להופיע לכמה שבועות וביולי שוב הפסקנו. ההופעה האחרונה היתה באמצע פברואר, באולם המופעים במזרע. במסגרת מועדון הזמר של המועצה האזורית עמק יזרעאל אירחנו את רז שמואלי ומיטב זמרי העמק. האולם היה מפוצץ והיתה הרגשה מדהימה. אנחנו מתגעגעים מאוד. היינו רגילים להופיע פעמיים־שלוש בשבוע בכל סוגי האירועים וגם בבתי ספר במסגרת 'סל תרבות', ואנחנו כמהים למפגש עם הקהל. אנחנו בטוחים שהמופעים והשירים לאחר סיום הקורונה יהיו אופטימיים, שמחים, מגבשים ומאחדים, והשיר שנרצה להתחיל איתו את סיום התקופה הזו הוא 'יחד - כל הדרך'".
איך אתם מסתדרים כלכלית? "אנחנו מעבדים מוזיקליים של כמה חבורות זמר באזור ומלמדים פסנתר בצורה פרטנית. מספטמבר נחזור ללמד מוזיקה בבתי ספר".
הפחד הכי גדול? "אין פחד. המוזיקה והשירה הן הדנ"א של הישראליות ואנחנו בטוחים שההופעות יחזרו ושתהיה פריחה".
משפט אופטימי? "עוד ניפגש ויהיה לנו טוב, וזה יקרה בקרוב קרוב".
רכבת הרים
יפעת נוימן // הושעיה
סטטוס: נשואה לאבישי, אמא לחמש בנות.
עיסוק: מנהלת ושחקנית בתיאטרון 'אלומה'.
מתי יצאת לחל"ת? "כעצמאית לא יצאתי לחל"ת. מעל 60 הצגות בוטלו בזמן ההגבלות והסגר שהתחיל מ־15 במרץ. כשחשבו שהמצב מתאושש ומתייצב, היומן החל להתמלא שוב ואיתו הגיעה גם התקווה והאופטימיות, אך עד מהרה הבנתי שאנחנו בסוג של לונה פארק על רכבת הרים מטורפת עם קורונה שלא תעזוב אותנו בזמן הקרוב, ועם ההחמרות וההגבלות החדשות, כל ההצגות שהוזמנו בוטלו אף הן.
"כשהסגר הותר אחרי שלושה חודשים העזתי להציע הצגה לכמה יישובים בעמק יזרעאל באוויר הפתוח, 50 ילדים בכל סבב, במרחק שני מטרים ועם הרבה אלכוג'ל; ולשמחתי הרבה שלושה יישובים הרימו את הכפפה והזמינו את הצגת הילדים שלי 'זמן ירושלים' לקראת יום ירושלים. רגע לפני שעלינו לבמה, מאחורי הקלעים, בירכתי ביחד עם השחקנית שלי 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה' והלב דפק מהתרגשות ושמחה, כאילו זו הפעם הראשונה שאני עולה על הבמה. ההתלהבות של הילדים וההורים הורגשה במהלך כל ההצגה. גם הם שמחו סוף סוף לצאת לנשום וליהנות מתרבות טובה. יש לי געגוע ענק להרגשה הזו".
איך את מסתדרת כלכלית? "אני חוששת מאוד מההשלכות העתידיות של זמן ממושך ללא הכנסה. כרגע מצמצמים הוצאות עד כמה שניתן. מקפיאים משכנתא, תשלומי פנסיה, קרנות השתלמות וכדומה. אני מתחילה לחשב מסלול מחדש לגבי מציאת עבודה כשכירה בכל תחום שהוא".
הפחד הכי גדול? "מקריסה כלכלית".
משפט אופטימי? "כאמא לילדה עם צרכים מיוחדים הפכתי למומחית בהפיכת הלימון ללימונדה. אני מקווה שגם הקורונה תהפוך מלימון ללימונדה ותביא איתה שינויים מבורכים".
התקווה נסדקת
יאיר פורטל // מגדל העמק
סטטוס: רווק.
עיסוק: שחקן טלוויזיה ('שנות ה־80', בתפקיד הרב קורקוס) ותיאטרון מרוקאי (האיש שאחראי על מופע המערכונים של 'סבתא זוהרה והנכד').
מתי יצאת לחל"ת? "בסוף פברואר היתה ההצגה האחרונה, ומאז אני לא עובד. לצערי, גם כשהגל הראשון עבר והסגר השתחרר, המופעים עדיין לא חזרו. הספקתי לקבוע מועדים חדשים, אבל הם כבר התבטלו. ההופעה האחרונה היתה עם סבתא זוהרה וכשכל ההוויה של בנאדם זה הקהל, זה מאוד חסר. אני משתדל להעלות כל שבוע סרטונים לרשת, אז יש פידבק וירטואלי; אבל אין ספק שלהרגיש את הקהל ולשמוע את הצחוק ומחיאות הכפיים זה משהו שחסר. אני בנאדם מאוד אופטימי מיסודי אבל נראה לי שהחזרה כל פעם מתרחקת מאיתנו. בהתחלה היינו בטוחים שבמאי זה כבר יהיה מאחורינו, אבל זה הולך ומתרחק. אז זה לא רק הגעגוע כמו גם חוסר הוודאות והתקווה שבכל פעם נסדקת לנו.
"גם הסדרה 'שנות ה־80' הסתיימה וזה בא לי במפתיע. בהתחלה דובר על סרט קאלט שההפקה רוצה להרים, אבל בגלל הקורונה זה לא יצא לפועל. צר לי שהסדרה הסתיימה אבל כמו כל דבר טוב שבסוף נגמר גם היא נגמרה ואני רק יכול להגיד תודה לאנשים שנתנו לי לקחת חלק במשך שלוש עונות בסדרה המדהימה הזו".
איך אתה מסתדר כלכלית? "יש לי עוד עבודה שאני עושה בבוקר, שבזכותה אני מקבל חל"ת; אבל חוץ מזה, כפרילנסר אני לא מתפרנס. אמנם לא הלכתי להפגין, אבל אין ספק שאני מרגיש כמו כולם. זו תקופה לא פשוטה. אני אמנם רווק, אבל יש לי שני אחיינים שאני מגדל".
הפחד הכי גדול? "שהשגרה לא תחזור, או שתחזור אבל לא כפי שהיתה. בבסיס אני אדם של חופש ומאוד קשה לי שלוקחים לי אותו. אני לא יכול לחיות במדינה לא דמוקרטית וזה קורה היום בחסות הקורונה, ולמרות שאני מבין את ההנחיות, קשה לי איתן. החשש הוא שלא יימצא לזה פתרון ושנצטרך ללמוד לחיות עם ריחוק חברתי ובידוד, ושהחופש יילקח מאיתנו. ההתנהלות פה היסטרית, מבלבלת ומפלגת. אז יותר מהחשש מהנגיף עצמו יש לי חשש שאנחנו כחברה הולכים לאבדון בגלל משהו לא ידוע".
משפט אופטימי? "אני מייחל לשגרה מבורכת ושנעבור את זה כמה שיותר מהר. שנצא מזה מחוזקים והרבה יותר טובים. אני מקווה בשבילנו ובשביל כל העולם שנדע ימים טובים יותר ושיפתחו את הגבולות, כדי שנוכל לנשום אוויר קצת".
הפך לשיפוצניק
אלון זמק // קיבוץ גבת
סטטוס: אבא לשלוש בנות.
עיסוק: שחקן, עובד עם ילדים וילדים עם צרכים מיוחדים בהופעות תיאטרון־סיפור, מלמד במכללת 'אורנים'.
מתי יצאת לחל"ת? "באמצע מרץ. ההופעה האחרונה אז היתה בספריה בטבעון, שם אני עובד בקביעות כבר שש שנים. היה קהל עצום והמון ילדים, וזה היה מרגש. אני מאוד מתגעגע לזה. כשהכל נפתח הזמינו אותי למופע בבית שערים, אבל מהר מאוד הכל נסגר שוב. אז למעשה עשיתי הצגה אחת מאז".
איך אתה מסתדר כלכלית? "כל מה שתוכנן לי הקיץ בוטל. אני עובד גם בתוכנית 'קרב' (תוכנית 'קרב' למעורבות בחינוך פועלת לשינוי, לצמצום פערים ולעידוד שוויון הזדמנויות - ר.ש.) עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בעפולה. באמצע מאי זה חזר וזה עזר לי קצת להתפרנס, כמו גם הלימוד במכללה. התחלתי לעשות עבודות שיפוצים בקורונה, לשפץ פרגולות מעץ, ופניתי לעוד כיוונים שכנראה בחיים לא הייתי חושב עליהם בתקופה אחרת. יש לי ילדים לפרנס ואין ברירה. אני לא יודע איך אני אצא מהמצב הזה. ראש הממשלה דיבר על מענקים ואני מתבייש להגיד כמה כסף נכנס לי, חצי ממה שאמרו. שלושים שנה אני משלם ביטוח לאומי ומס הכנסה בשביל רגעים כאלה ובעצם אין שום דבר שמבטיח לנו את הקיום. הרי גם כשהמשק יחזור הוא לא באמת יחזור, ייקח הרבה זמן לחזור למצב הקודם. כל מה שהיה נגמר, אבל אני מאחל שיהיה טוב ושאהיה עסוק בעשייה. אני בנאדם אופטימי".
הפחד הכי גדול? "שפתאום לא נהיה בריאים, חלילה. מקווה שאהיה בריא כדי שאוכל לעשות את מה שאני עושה ולהמשיך להתקיים".
משפט אופטימי? "המחשבות שלנו יוצרות את המציאות, אז אני משתדל תמיד לחשוב טוב ולזכור שמכל דבר אפשר להוציא משהו. אחרת לא הייתי שורד את כל התקופה הזו".
