צבע. הכל זה עניין של צבע. צבע השמיים וצבע העיניים וצבע העור. במיוחד צבע העור. בר שדה (47) היא הראשונה שמבינה את זה שהצבע קובע. לפחות אם מסתכלים על מסלול החיים שלה שהצבע שיחק בו תפקיד מכריע. אבל אולי כדאי להתחיל בלי צבעים.
קראו גם:
רק עם עובדות יבשות. בר שדה מקיבוץ אפיקים נולדה בכלל בקייפטאון, דרום אפריקה ב-1974. אבא שלה, ספרדי-צרפתי, ואמא שלה, מולאטית עם שורשים יהודיים, קראו לה בברלי. וקצת אחרי כן, ממש קצת, מתחילות קורות החיים של בברלי הקטנה לנוע בין שני צבעים – שחור ולבן.
"כשנולדתי היה משטר אפרטהייד בדרום אפריקה", שדה מספרת היום, במחלבת הבוטיק הקטנה שהיא מנהלת ובה מייצרת גבינות ייחודיות. "הגזענות שלטה בדרום אפריקה באותם ימים. המשטר דגל בהפרדה גזעית ואסר בין השאר על נישואים בין גזעיים. אנשים בני גזעים שונים לבנים ושחורים או אפילו בעלי צבע עור שחום לא היו יכולים להסתובב ברחוב יחד כי המשטרה הייתה יכולה לעצור אותם. אמא שלי החליפה את תעודת הזהות שלה במשרד הפנים לתעודה 'לבנה'. הספיק להם שהיא חצי לבנה במוצאה וכך היא עברה את הבדיקה. הבעיה הייתה שכשאני נולדתי, קיבלתי את צבע העור השחום של אמא של סבתי".
אז איפה הבעיה?
שדה מחייכת ונאנחת "ההורים שלי התגוררו בשכונה של לבנים....", היא אומרת ולא משלימה מיד את המשפט. אני ממתין והיא מתחילה לחבר את הפאזל שמורכב בעיקר משני צבעים. שחור ולבן. "עדיין היה אז אפרטהייד", היא מוסיפה חלק.
אוקיי.
"אז ההורים שלי החליטו", היא ממשיכה לחבר חלקים ופיסות חיים. "לשלוח אותי לחיות אצל סבתא שגרה בשכונה מעורבת. חייתי אצלה עד גיל 18. את ההורים הייתי מבקרת רק בסופי שבוע. מגיעה אליהם בשישי בלילה וחוזרת לסבתא שלי ביום ראשון בלילה".
באה בחושך והולכת בחושך.
" כך גדלתי, לא חשבתי אז שזה היה משהו מוזר. אז פשוט הבנתי שאני לא גרה עם אבא ואמא. אגב, הם נפרדו כשהייתי בת חמש. גדלתי בשכונה שכולם היו בה מולאטיים. רמת החינוך לא הייתה גבוהה. סבתא שלחה אותי ללמוד בבית ספר תיכון שרוב התלמידים בו, וגם מנהל בית הספר, היו מוסלמים ולמדתי הרבה דברים על שתי הדתות. אבל למרות שאני באה ממשפחה נוצרית ולמדתי בבית ספר תיכון דתי לא הייתי דתייה אדוקה, האמנתי אז באלוהים אבל לא התחברתי לדת".
שלושה אקדחים בבית
אבל שתי דתות לא הספיקו לבברלי. הייתה צריכה כנראה עוד קצת צבע ומורכבות בחיים. וככה, ב-1994, כשהייתה בת 20, עלתה על מטוס והגיעה לישראל כדי להתנדב בקיבוץ.
איך ישראל וקיבוץ בכלל קשורים אלייך?
"סבתא שלי ביקרה בישראל בשנות ה-80. היא הייתה אז בטיול מטעם הכנסייה וביקרה בכל האתרים הקדושים לנצרות. היא תמיד סיפרה לי בהתלהבות שישראל היא המקום הכי יפה בעולם ושאני חייבת גם לבקר בה".
את תקופת ההתנדבות עשתה שדה לא רחוק מאוד מהיכן שהיא חיה היום בעמק הירדן. היא הגיעה לעמק השכן ולקיבוץ עין חרוד. ונכבשה מיד. "התלהבתי מכל דבר" היא נזכרת. "מהאנשים ומהחום שקיבלתי. היו אז הרבה מתנדבים בקיבוץ שבאו והלכו, אבל אני נשארתי. יצרתי קשר עם משפחה אחת מהקיבוץ והתחברתי עם הבת שלהם. זה היה משהו מיוחד בשבילי".
התחנה הבאה בדרך של שדה הייתה טורקיה ומשם חזרה לסבתא בדרום אפריקה. אבל הנדודים לא הסתיימו. במיוחד לא הנדודים בנשמה. צבע מיוחד צבע את הגעגועים שלה לישראל ולאנשיה. "התגעגעתי ליהדות", היא אומרת בפשטות מורכבות גדולה. והיא התגיירה. "לא יכולתי לשחרר את הרגשות שהציפו אותי מהביקור בישראל וממה שקיבלתי פה" היא מנסה להסביר היום ממרחק הזמן את מה שכנראה היה בלתי נתפס אז. "אני לא יודעת אם אלו היו הנרות שמדליקים בשבת או השולחן שכל הילדים והמבוגרים יושבים יחד סביבו וכולם מדברים באותו זמן שגרמו לי ככה להתגעגע ולרצות להתגייר. בטח היו עוד סיבות עמוקות יותר, אבל אהבתי את התרבות שגיליתי שהייתה כל כך שונה מהתרבות שבאתי ממנה. אהבתי את המשפחתיות שהייתה נוכחת כל הזמן. זה היה מדהים בשבילי".
תהליך הגיור ארך שנתיים. במהלכו היא פגשה את מי שיהפוך להיות בעלה. יהודי. הם התחתנו ונולדו שני ילדים. "אבל זה לא הספיק", שדה אומרת. "רציתי לעלות לישראל. הרצון הזה לא הרפה".
ב-2008 הם ארזו מזוודות והגיעו לאפיקים. " נרשמנו למסלול הקליטה 'בית ראשון במולדת'", שדה שוב מפשטת את המורכב והגדול ופורטת לחלקים קטנים יותר. "התחלנו את התהליך ותוך חצי שנה כבר היינו בישראל. היו לנו חיים נוחים בדרום אפריקה ולא חווינו קושי כלכלי אבל לא ראינו שם עתיד".
עליתם לישראל גם בגלל המצב בדרום אפריקה?
"התחיל להיות לא טוב בדרום אפריקה. אי אפשר היה לצאת החוצה בלילות. במיוחד לא נשים. מגיל 18 החזקתי שלושה אקדחים משלי. הייתי הולכת מדי שבוע להתאמן בירי במטווחים. זה היה אז הסטנדרט, כולם החזיקו אקדחים. התגוררנו אז בשכונה שהיו בה הרבה מקרי פשע והייתי חוזרת הביתה כשאני מלווה באנשי ביטחון. זה היה מטורף להמשיך לחיות כך. אני לא ראיתי עתיד לילדים שלי שם".
הרב גול המליץ
החיים באפיקים לא היו קלים. הפער בין החלומות והאמונה ובין המציאות היה גדול. "בקושי ידענו עברית", היא מספרת. גם היום העברית שלי עדיין לא משהו, אבל למדתי יותר מהר מבעלי".
"אני לא יודעת אם אלו היו הנרות שמדליקים בשבת או השולחן שכל הילדים והמבוגרים יושבים יחד סביבו וכולם מדברים באותו זמן שגרמו לי ככה להתגעגע ולרצות להתגייר. אהבתי את המשפחתיות שהייתה נוכחת כל הזמן"
מה עשית בקיבוץ?
"נאלצתי לעבוד בכמה עבודות כדי לעזור להחזיק את משפחתי. עבדתי בגן חיות בבית זרע, בבית מבוגרים בקיבוץ ולאחר מכן במפעל יהלומים בטבריה שהמשכתי לעבוד בו שבע שנים. בלב אני בעצם טבריינית. אני אוהבת את החום והאהבה של הטבריינים".
לא סתם היא אוהבת. בטבריה נפתח לה המזל. "כשעבדתי עדיין במפעל היהלומים בטבריה ביררתי על המזל שלי עם שליח חב"ד בטבריה, הרב ראובן גול. בכל פעם שהייתה לי איזושהי בעיה או עניין הייתי הולכת אליו ומתייעצת איתו. התחלתי לחשוב שאולי אם אשנה את השם אשנה גם את המזל שלי. חשבתי על השם בר והתייעצתי עם הרב גול. הוא אמר לי שמשמעות השם בר בעברית זה תבואה ומזון והמליץ לי על השינוי. הייתי אז כבר גרושה אבל בשלב הזה הכרתי את מי שהיום הוא בעלי . הוא מהקיבוץ ושם המשפחה שלו הוא שדה. החיבור בין בר ושדה התאים לי. בעיניי הוא בדיוק מסמל את האופי שלי. אני אישה של הטבע, אני אוהבת את הטבע ואוהבת חיות".
מתי התחלת לעבוד במחלבה?
"בחיים לא דמיינתי שאי פעם אעשה גבינות, אבל בעלי רצה שאחפש עבודה בקיבוץ כדי שאוכל לעבוד קרוב אליו. חברה שלי המליצה לי על עבודה במחלבה. בדיוק חיפשו אז מישהו שיבוא לעזור. התקבלתי לעבודה והתחלתי לעבוד כעוזרת של מנהלת המחלבה. אחרי חודש המנהלת לקחה חופשת מחלה ונשארתי לעבוד לבד. בהתחלה לא ידעתי אפילו איך להדליק את המכונה שמפסטרת את הגבינות, אבל למדתי מהר. מדי ערב הייתי יושבת ומחפשת באינטרנט רעיונות איך לייצר סוגים חדשים של גבינות".
המחלבה הזו הייתה שיעור טוב וגם פתחה לשדה את התיאבון. לאחרונה היא פתחה מחלבת בוטיק משלה בקיבוץ וקראה לה "חלב ודבש". "התחלתי להתעסק עם כל סוגי הגבינות ועשיתי ניסיונות ובדקתי מה הולך עם מה ואיך הטעם של הגבינה הזו הולך עם התבלין הזה. בעלי היה שפן הניסיונות שלי ונתתי לו לטעום את כל מה שהכנתי. היו כמה אנשים שאמרו שהם ממש אהבו את הגבינות. בזכות השליטה שלי באנגלית, אפריקנית והולנדית הצלחתי גם למצוא כמה מתכונים מיוחדים של גבינות בהכנה ביתית".
אלו סוגי גבינות את מכינה?
"התחלתי עם הגבינות הפשוטות יותר להכנה כמו גבינות הולנדיות שהן לא מבושלות באמצעות חום אלא באמצעות בישול במי הגבינה עצמם. בסגנון הזה מכינים את רוב סוגי הגבינות ההולנדיות. התחלתי לנסות להשתמש גם בתבלינים שונים והוספתי למשל גם בירה וויסקי. אחר כך התחלתי להתעסק בגבינות יותר מסובכות להכנה כמו גבינת צ'דר והתחלתי לייצר כמה גבינות שלי. לאחת מהם קראתי 'עמק הירדן' ולשנייה קראתי 'הר השולחן' שנמצא ליד מקום הולדתי בקייפטאון בדרום אפריקה. אלו שתי גבינות הדגל שלי ופטנט ייחודי שלי שאי אפשר למצוא אותן במקום אחר. כמה אנשים כבר ביקשו ממני את המתכון שלהם אבל אני לא מגלה אותו לאף אחד.
"ההובי הגדול שלי זה הגבינות. כשאני מגיעה בבוקר למחלבה זה כמו הציפרלקס שלי, זו התרופה שלי וזה ממלא את הנפש. יש לי אופי עקשן ולעולם לא אעשה משהו שאני לא אוהבת. כשאני קמה בשמחה ובלב שלם לעבודה זה אומר הכל".
עוד חדשות קיבוץ
