שלושה חודשים חלפו מאז שרוכב האופניים ליאור שחורי מקיבוץ הגושרים נפצע קשה מאוד מפגיעת רכב בכביש 90.
קראו גם:
הוא טופל בבית חולים רמב"ם ועכשיו הוא נמצא בשיקום בבית לוינשטיין עם פגיעת ראש קשה. בת זוגו סיגל לוי משדה אליעזר, שרכבה איתו באותו היום וראתה את התאונה, לא מוצאת מנוח מאז ומייחלת ליום שיחזרו לרכב יחד. "חשוב לי שיבינו שרוכבי האופניים הם לא אנשים שקופים", אמרה בכאב גדול, "צריך להתחשב ולראות אותם. זה לא הגיוני שידרסו אותם והכול ימשיך הלאה".
"אמן שהוא יחזור לעצמו"
בוקר יום שבת, ה-7 בנובמבר 2020. זה היה עוד יום שמשי שבו החליטו שחורי ובת זוגו לוי לצאת יחד עם חברים לרכיבה משותפת בכבישי הגליל העליון. "היינו קבוצה של חמישה רוכבים קבועים. ליאור שמח תמיד לצרף איתו רוכבים נוספים, זה עשה לו טוב", היא מתחילה לשחזר את יום התאונה, "רכבנו בדרך הנוף עד קיבוץ יפתח ומקיבוץ יפתח ירדנו לצומת כח. שם עצרנו לשתות קפה ולנוח. בשלב הזה התפצלנו, שניים מהחברים עזבו ואני, ליאור ואיילת המשכנו ברכיבה".
מצומת כח המשיכו השלושה ברכיבה בשולי כביש 90 לכיוון קריית שמונה וכאשר התקרבו לצומת הגומא אירעה התאונה הקשה. "רכבנו בטור בשולי הכביש צמוד לגדר כי ליאור אמר שיש בוץ ואנחנו לא יכולים לרכב בשטח. איילת רכבה ראשונה, ליאור שני ואני הייתי האחרונה,, ממשיכה לוי לספר, "תוך כדי הרכיבה הבחנו ברכב שעוקף אותנו ועוצר בצד. אני זוכרת שמלמלתי לעצמי בשקט 'למה הוא עוצר?', כי הוא חסם לנו את השוליים. נתקלנו בסיטואציה שהיינו חייבים להחליט מיד מה לעשות. מצידו הימני של הרכב הדלת הייתה פתוחה ואשה מבוגרת עמדה וצילמה את הנוף. לכן היינו חייבים לצאת לכביש כדי לעקוף. הבטנו לאחור כדי לראות שאין רכבים ואפשר לצאת לעקיפה. איילת יצאה ראשונה ועקפה את הרכב העומד מצד שמאל".
שחורי, שרכב אחרי איילת, יצא גם הוא לעקוף את הרכב, אך באותו הרגע נהג הרכב פתח את הדלת וכדי להימנע מהתנגשות סטה שחורי הצידה לתוך הכביש. בתזמון גורלי ומצמרר רכב שנסע בנתיב הימני פגע בו בעוצמה.
לוי שנסעה מאחוריו הייתה עדה למתרחש ואת מה שראתה שלעולם לא תשכח. "ממש כמה שניות לפני התאונה שמעתי את ליאור קורא לעבר הנהג שעצר בשולי הדרך: 'למה אתם עוצרים ככה? אתה מסכן את החיים שלי'. ואז שמעתי בום וראיתי את ליאור עף באוויר. עד היום אני לא מאמינה שזה אמיתי. גם אם הייתי במאי שיוצרת סרט הייתי יוצרת תסריט יותר קל לעיכול. זו הייתה תאונה מחרידה, ליאור שכב על הכביש ולא זז ולא נאנק מכאבים. הוא נפגע בראש, באגן ובכל גופו. אחרי 10 דקות שנראו כמו נצח הגיעו מכבי אש, משטרה, אמבולנס ומסוק שפינה אותו לבית חולים רמב"ם".
לדברי לוי, שני נהגי הרכב שהיו מעורבים בתאונה, האחד בעקיפין והאחד במישרין הם אלו הנושאים באשמה לתאונה הקשה, שבה נפצע שחורי. לטענתה שניהם לא הפעילו שיקול דעת מושכל לתנאי הדרך. "נהג הרכב הפוגע הוא בן אדם מבוגר מאוד. לאחר התאונה אמר לנו בבלבול: 'השמשה נשברה לי ואני לא יודע למה'. אז אני ואיילת הצבענו על ליאור ואמרנו לו: 'הנה למה, אתה דרסת פה בן אדם'. הוא הודה בפנינו שהוא לא ראה אותנו. כך גם לגבי הנהג שעמד בצד, שהיה בבועה שלו, אחרי שהוא עקף אותנו הוא לא חשב שאנחנו צריכים איכשהו לעבור והוא סיכן אותנו. הוא אילץ אותנו לעקוף אותו וכך נגרמה התאונה. זו סיטואציה של שני אנשים שהצרכים שלהם קודמים לכל ולא ראו את האחר".
היום, שלושה חודשים אחרי התאונה מאושפז שחורי כאמור בשיקום בבית לווינשטיין במצב קשה. "הוא לא איתנו בראש, הוא איתנו רק בגוף. אמן שהוא יחזור לעצמו", אמרה לוי בכאב, "זה נורא קשה לראות אותו ככה במצב הזה. אני עצמי נמצאת בטיפול פוסט טראומטי אצל פסיכולוג. כולם סובלים מהאירוע הזה".
"היוגה שלנו הייתה הרכיבה"
לוי ושחורי הכירו לפני שבע שנים בפרק ב' של חייהם. לוי (50) תושבת שדה אליעזר מורה לכלכלה ומנהל ורכזת חינוך פיננסי בבית ספר עמק החולה היא אם לארבעה ילדים מנישואיה הקודמים ושחורי (50) תושב קיבוץ הגושרים הוא אב לשלושה ילדים. האהבה המשותפת שלהם לאופניים היא זו שחיברה ביניהם ויחדיו יצאו לרכיבות משותפות.
"בדייט הראשון ליאור שאל אותי אם אני יודעת לרכב על אופניים, אז אמרתי לו שאני נהריינית ושכל מי שמנהריה יודע לרכב על אופניים, מאז שהייתי ילדה נסעתי לכל מקום על אופניים", סיפרה, "הדייט השני היה כבר בחנות אופניים, קניתי אופניים והתחלנו לצאת, כאשר הרכיבה הייתה משהו שמחבר ומקשר בינינו וגם ממכר. ליאור הכיר לי את כל המסלולים שקיימים בגליל וחיבר אותי לטבע. הוא לימד אותי על כל אנפה ועל כל גידול חקלאי, הוא בן אדם מאוד חכם. הזוגיות שלנו הייתה מושתתת בעיקר על ההובי המשותף וכל פעם שהצטרפו עוד ועוד רוכבים הוא שמח כי הוא אהב לעשות לאנשים טוב. בכלל רכיבת אופניים עשתה לו טוב. תמיד אני אומרת שלכל אחד יש את היוגה שלו. אחד רץ, אחד רוכב ואחד עושה מדיטציה. היוגה שלנו הייתה רכיבת ופניים".
מאז שהכירו יצאו השניים לרכיבה משותפת באופן קבוע פעמיים בשבוע. "היינו רוכבים בכל עונות השנה כולל בחורף ובשלגים. אני תמיד אומרת שיש לי יותר בגדי רכיבה מאשר בגדים לעבודה. הרכיבה הייתה כמו נחשול שהשתלט עלי. הייתי מחכה כבר לימים שאני איתו כדי לצאת לטבע. בטבע היינו מתווכחים, רבים והיינו אוהבים. היו כל מיני זולות שהיינו אוהבים לשבת בהם ולשתות קפה. מה שמאפיין אותנו ואת קבוצת הרכיבה שלנו שלא היינו תחרותיים. ליאור היה מעולה ברכיבה על מישור ואף אחד לא עקף אותו ואני תמיד הייתי ראשונה בעליות. כל אחד היה מעולה בתחום שלו".
"רק עכשיו כשהוא חסר לי אני יודעת כמה אהבתי אותו ורק עכשיו אני מרגישה את העוצמות של האהבה. עכשיו תמו להם 7 שנות רכיבה. כל גן העדן הזה שהייתי בו תם ולא נשלם"
"תסריט של ייאמן"
לאחר הפציעה של שחורי נקטעה שגרת חייה של לוי באחת. היא מספרת כי היא מתגעגעת אליו ולרכיבה המשותפת יחד. "אני לא יכולה לדמיין איך זה בלעדיו", אמרה בצער, "רק עכשיו כשהוא חסר לי אני יודעת כמה אהבתי אותו ורק עכשיו אני מרגישה את העוצמות של האהבה. עכשיו תמו להם 7 שנות רכיבה. כל גן העדן הזה שהייתי בו תם ולא נשלם. זה כאב גדול מאוד ותסריט שלא ייאמן. הכל בגלל טעויות של אחרים שליאור משלם עליהם ובעיקר מחדלים של אפס ענישה ואפס סנקציות למען יראו וייראו. כולם הרוסים, קרועים ומדממים ועולם כמנהגו נוהג. אני יותר לא ארכב בכביש. אין אמונה, מי שמסוכן הוא לא הכביש אלה הנהגים".
למרות הכאב לוי מקפידה לבקר את בן זוגה בבית לווינשטיין מדי שבוע. "אני כל הזמן הולכת לבקר אותו. הוא נראה נורא ועל כסא גלגלים. הוא היה הגבר הכי חזק וחסון, קראו לו ברוס וויליס", היא מספרת, "היום הוא לא מזהה אף אחד. המצפון שלי לוקח אותי אליו לשם, למרות שאנשי מקצוע שאני מדברת איתם אומרים לי לטפל קודם בעצמי. אני אומרת להם תודה על העצה ומתעלמת".
איילת, חברתה של לוי, שגם הייתה עדה לתאונה הוסיפה: "ליאור לא אהב לרכב על כבישים. באותו בוקר של התאונה נסענו רוב הזמן בדרך נוף הרי נפתלי. היינו ממעטים לסכן את החיים שלנו. ליאור היה מצויד תמיד בכל האביזרים שיראו אותו מרחוק כי הוא כל הזמן דיבר על הסכנה וכמה הנהגים לא מתחשבים. עונש לנהג לא יחזיר את הגלגל אחורה".
עוד חדשות קיבוץ
