ביום שישי שעבר הגיע מנחם שפירא (73) מקיבוץ עמיר לבית העלמין של הקיבוץ כדי לפקוד את קברו של יוסי גינשר ז"ל, שלפני 47 שנים, בתוך התופת של מלחמת יום הכיפורים, הציל את חייו. "בזכות יוסי נולדתי מחדש", אומר בהתרגשות שפירא, שנפצע קשה מאוד באחד הקרבות המרים שהתחוללו ברמת הגולן באוקטובר 1973.
הרבה שנים שתק שפירא ולא דיבר על המלחמה ששינתה את חייו. אך לפני שמונה שנים הוא החל לפרוק החוצה את מה שעבר, בטפטופים ובין חברים בלבד. עכשיו, 47 שנים אחרי המלחמה ההיא וחמש שנים לאחר מותו של האיש שבזכותו הוא נשאר בחיים, הוא מתחיל לדבר, לשתף ובעיקר לספר על גינשר ז"ל.
"קח טנק וסע"
שפירא נולד שנה לפני קום המדינה, ב־1947, בקיבוץ עמיר; בן שני ליוכבד ופנחס ז"ל ואח לאבנר ז"ל ולאביהו, ייבדל לחיים ארוכים. בנובמבר 1966 התגייס לקורס טיס ולאחר שלושה שבועות עבר לשריון - גדוד 82 של חטיבה 7, תחת המ"מ אפרים שוהם. הוא נלחם במלחמת ששת הימים בסיני והגיע עד לתעלת סואץ. בסוף 1970 השתחרר מהצבא בדרגת סגן.
שפירא חזר לקיבוץ והקים משפחה, התחתן עם יעל ונולד לו בנו ברק. כמה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים היה שפירא במקרה בשירות מילואים. "עשינו אימון הקמה של פלוגת טנקים ולפני כניסת החג החזרנו את הטנקים לבסיס פילון, ליד ראש פינה", מספר שפירא, "ביקשו מאיתנו לא לפרוק את הכלים כי היתה כוננות, אבל בכל זאת שחררו אותנו הביתה. זה היה ביום שישי ויחד עם עוד חבר מהקיבוץ יצאנו הביתה. בשבת בשעות הצהריים ראינו פתאום מטוסים סורים עוברים מעלינו. הבנו שפרצה מלחמה".
הדי המלחמה נשמעו היטב מכיוון רמת הגולן, ושפירא וחברו הוקפצו מיד חזרה לבסיס פילון. "הגענו לבסיס ושם גילינו שחטיבה 7 שעלתה מסיני לקחה את הטנקים שלנו ועלתה כבר לרמת הגולן", נזכר שפירא, "מפילון לקחו אותנו למחנה נפתלי ליד צומת גולני ושם הביאו לנו טנקים מהגורן ומהיקב, והתחלנו לזווד ולחמש אותם. הכל היה שם בבלגן. לא היו צוותים מסודרים. מי שהגיע אמרו לו קח טנק, אנשים וסע. ברגע שהיו שבעה טנקים מוכנים ליציאה אמרו לי, שהייתי כנראה הקצין הבכיר היחיד שם, לנוע בראש הכוח לגשר אריק".
שפירא והכוח שלו נעו על הכביש צפונה ולקראת הערב הגיעו לגשר אריק, העולה לכיוון רמת הגולן. שם נודע לו שהוא מצטרף לחטיבה 179 (עוצבת ראם) תחת פיקודו של אל"מ רן שריג ולגדוד הסיור האוגדתי 134 תחת פיקודו של חנני תבור.
"ביום השני למלחמה עלינו לכיוון עין זיון. השתתפנו בקרבות הקשים בקו משתא-ציר הנפט והכביש המוביל לגשר אריק. הרכס הזה היה שטח מפתח חיוני שחלש על כל הגזרה. היו לנו נפגעים ולפחות פעמיים החלפתי טנק וצוותים. ערב הפריצה למובלעת הסורית התכנסנו בחניון לילה ואותי שלחו לאבטח את פינוי החיילים במוצב 111, שנכבש על ידי הסורים, אבל החיילים לא נכנעו. בזמן שהייתי באירוע במוצב 111 הסורים הפגיזו את החניון והיו לנו הרבה הרוגים. היה שם קטל גדול. היה לי הרבה מזל שדווקא באותו ערב יצאתי לכבוש את 111".
"טיל פגע בצריח"
ב־11 באוקטובר החל צה"ל בהבקעת המובלעת הסורית. שפירא היה בכוח שנע לכיוון צומת חאן ארנבה, שהיה אזור עם הרבה כוחות סורים. "בדרך לשם נכנסנו למארב סורי. ירו עלינו טילי נ"ט וממש לפני צומת חאן ארנבה הטנק שלי נפגע", הוא משחזר. "טיל פגע בצריח ואני עפתי פנימה לתוך הטנק. נפגעתי בעיקר בראש ופינו אותי עם ג'יפ לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית). כשמגיעים לתאג"ד יש נוהל כזה שמחברים לחולצה של הפצוע פתק עם שם החייל ומספר אישי".
שפירא נפצע קשה מאוד. הוא היה מחוסר הכרה ואת פניו כיסו בוץ ופיח מימים רצופים של לחימה. לכן במיון הנפגעים בתאג"ד הניחו אותו ליד כל החיילים שנהרגו, שכן חשבו שהוא כבר אינו בין החיים. רצה הגורל ובדיוק בזמן שסיימו למיין את הנפגעים היה שם יוסי גינשר מקיבוץ עמיר, חובש בתאג"ד, שהכיר את שפירא. "שמו אותי עם ההרוגים ואז, לפני שפינו אותי משם, יוסי גינשר ראה את הפתק עם השם שלי. הוא מיד קרא לרופא ואמר לו: 'דוקטור, אני לא יכול לחזור הביתה. מה אני אגיד, שהוא נהרג? תבדוק אותו אם יש סיכוי להציל אותו'. הרופא בדק אותי והיו לי סימני חיים", מספר שפירא על הרגעים הדרמטיים בחייו, "הרופא מצא אותי עם דופק מתחת לארבעים. הוא עשה לי מהר ניתוח במפרק הרגל וכך הצליח להכניס לי עירוי ומיד הזמינו מסוק לפנות אותי לבית חולים".
מצבו של שפירא לא היה יציב והוא היה בסכנת חיים, לכן המסוק שאסף אותו בדרך לבית החולים 'רמב"ם' בחיפה נאלץ לנחות בקרית שמונה. "הרופא במסוק אמר שאם לא אקבל מיד עירוי נוסף הוא לא יצליח להציל אותי. בקרית שמונה הקימו בית חולים שדה ושם נתנו לי עירוי נוסף. ייצבו אותי ואז שוב במהלך הטיסה מצבי הידרדר אז המסוק נחת בבית החולים 'העמק' בעפולה. שכבתי שבוע בלי הכרה ואחרי כמה שבועות העבירו אותי לבית החולים 'כרמל' בחיפה".
הפגיעה הקשה בראש גרמה לשפירא לאיבוד הראייה בשתי העיניים והוא לא היה יכול להזיז את שתי ידיו ושתי רגליו. "בעזרת פיזיותרפיה מאומצת התחלתי לאט לאט לחזור לעצמי. עברתי שנתיים של שיקום. חזרתי ללכת ולראות, אבל בעין אחת אני רואה חלש מאוד", הוא מספר.
מתי גילית שיוסי גינשר הציל את חייך?
"סיפרו לי בזמן שהייתי בבית החולים. גם יוסי סיפר לי בדיוק מה היה. כל הטנקיסטים היו מלאים בבוץ שחור ופיח. אי אפשר היה לזהות פנים. הוא לא זיהה את הפנים שלי, אבל על פי השם בפתק הוא הבין שזה אני. הוא התעקש עם הרופא שיבדוק אותי וזה קרה אחרי שכבר נגמר פינוי כל הפצועים. פתאום מצאו חייל שהסיכוי שלו לחיות הוא אפסי ובכל זאת עשו לי ניתוח בשטח והזמינו מסוק לפנות אותי. זה נשמע ממש דמיוני. יוסי התעקש שיילחמו על החיים שלי. אם הוא לא היה מתעקש שהרופא יבדוק אותי הייתי נפטר אחרי כמה זמן".
היה לך מזל גדול שהוא היה שם.
"אני חייב לו את החיים שלי. אם הוא לא היה בודק אותי, הייתי מת. היה לי מזל גדול. בזכות יוסי נולדתי מחדש. לא אמרתי לו תודה, אבל היחס שלי וההתנהגות שלי כלפיו, זו היתה הכרת התודה שלי".
"נשאר קשר צמוד"
אחרי המלחמה והשיקום חזר שפירא לקיבוץ והוא וגינשר הפכו לחברים טובים מאוד. "הכרנו לפני המלחמה כי היינו נוסעים יחד לכפר גלעדי לצפות במשחקים של הפועל גליל עליון. אחרי המלחמה הקשר התחזק. נוצר קשר מיוחד ביני לבינו, כולל עם אח שלו ליטו, שחי בקנדה. היינו נפגשים קבוע, אצלי או אצלו. הוא ידע שאני אוהב אותו מאוד וגם את אשתו אורה.
"כשהוא ניהל את מפעל 'טפנוקים' של הקיבוץ הוא צירף אותי להקמה ועבדנו יחד במשך קרוב לעשר שנים. אחרי שהוא עבר להיות מנכ"ל 'פיתוח הגליל' עברתי לעבוד איתו במפעלים האזוריים. אחר כך הוא עזב את הקיבוץ, עבר למרכז הארץ ועבד עם איש העסקים אליעזר פישמן. הוא למעשה הפך לאישיות כלכלית בכירה. למרות זאת, הקשר שלנו נשאר צמוד במשך כל השנים עד שהוא נפטר לפני חמש שנים, בגיל 76. היה קשה מאוד כשהוא נפטר".
איך אתה מרגיש ביום הכיפורים?
"זה יום שבו אני מתכנס עם עצמי. בימי הזיכרון, כשאני עולה לקברים של החברים שנפלו, יש צביטה בלב. לא מזמן הקמנו קבוצה של כל מתגייסי נובמבר 1966, שרבים מהם נלחמו ביום כיפור לא רחוק ממני. עד לפני שמונה שנים לא סיפרתי ולא דיברתי על המלחמה עם אף אחד. כשחנני התחיל לשחזר את מהלכי הגדוד במלחמה ויצא ספר בשם 'ראם', התחלתי להתחבר בחזרה לגדוד".
