בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את תביעתם של הקיבוצים בית אלפא וחפציבה להצהיר כי יש להם זכויות קניין בקרקעות שעליהן הם הוקמו, והרשומות בבעלות הקרן הקיימת לישראל.
מדובר בעוד פסיקה קיבוצית המתמודדת עם היסטוריה חלוצית, לאחר שבפסיקה קודמת בעניין כפר המכבי נדחתה תביעה דומה של הקיבוץ, מהטעם שלא הוכחה השתתפות ניכרת של החברים הראשונים ברכישת האדמות.
באמצעות עורכי הדין דוד בסון ויהושע יצחקי (הרטבי, בורנשטיין, בסון ושות') טענו הקיבוצים כי מייסדיהם, ואף הם עצמם, השתתפו בתשלום התמורה ששולמה בעד רכישת הקרקע שעליה הם יושבים, ועל כן אין להתייחס אליהם כאל חוכרים רגילים בכל הנוגע לזכויותיהם במקרקעין.
מאחר שהמתיישבים בקיבוצים השתתפו ברכישת המקרקעין בשיעור גבוה, טענו הקיבוצים, הם זכאים לזכויות קנייניות במדרג הגבוה ביותר במקרקעין, עד כדי בעלות או חכירה לדורות מתחדשת ומהוונת. עוד הם טענו, שכיוון שהם השביחו את הקרקע והפכו אותה לבעלת ערך, הם זכאים לחלק ניכר מזכות הבעלות עליה.
זהו טיעון משפטי ההולך אל הפרק ההיסטורי של שיבת העם לארצו בשנות העשרים של המאה הקודמת, שבה פעלו המוסדות הציוניים לרכישת קרקעות והקמת יישובים בארץ ישראל, ומבקש לבסס בו את עילת התביעה, בין השאר באמצעות מחקר היסטורי שערכה עבורם ד"ר רינה ריינץ־אידן.
היה זה יהושע חנקין שעמד מאחורי רעיון גאולת העמק (רכישת אדמות בעמק יזרעאל), ושבאוקטובר 1920 התקשר בהסכם עם משפחת סורסוק לרכישת עשרות אלפי דונמים מאדמותיה, ובהן אדמות נוריס מזרח, שעליהן הוקמו בשנת 1922 הקיבוצים בית אלפא וחפציבה.
לאחר חתימת החוזה פנה חנקין לנציגות קק"ל, וביקש ממנה להירתם להשלמת העסקה. באוגוסט 1921 נרשמה חטיבת הקרקע על שם קק"ל.
במסגרת מפעל המושבות הארציות פעלה קק"ל לגיוס כספים מקהילות יהודיות תחת הבטחה לקולוניזציה עדתית, כלומר התחייבות ליישב חברים מהקהילה התורמת בגולה במושבה החדשה המוקמת בארץ ישראל.
בעניין זה טענו הקיבוצים כי קק"ל מיאנה להיכנס כרוכשת לעסקה שרקם חנקין, ולכן נדרשה מגבית מאנשים פרטיים לשם השלמת הרכישה. חלק מהתמורה מימנו חברים ובני משפחה של חברי הקיבוצים, מימון שנאסף באמצעות הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה ובמזרח גליציה, ארצות המוצא של חברי הקיבוצים הללו.
אמת היסטורית
קיבוץ בית אלפא הוקם בידי חברי תנועת השומר הצעיר, ורוב מייסדיו עלו מגליציה. קיבוץ חפציבה נוסד בידי חברים שמוצאם מצ'כוסלובקיה. הקיבוצים הוקמו על אדמת טרשים, וחבריהם נאלצו להתמודד עם תנאי השטח הקשים - ביצות, מחלות ונזקי טבע - וכן עם התנכלויות ומאורעות.
רשות מקרקעי ישראל וקרן קיימת לישראל, באמצעות עו"ד תמירה אלתר מפרקליטות מחוז צפון, ביקשו לדחות את התביעה, והציגו מחקר היסטורי שערך עבורם פרופסור יוסי כץ באשר לעובדות שנטענו. עוד הם טענו כי עילת התביעה התיישנה.
השופט אברהם אברהם פסק שאכן תביעת הקיבוצים התיישנה ויש לדחותה, שכן חלפו כתשעים שנה מאז נולדה עילת התביעה בעת עליית המתיישבים לקרקע ועד להגשת התביעה. השופט גם דחה טענה מרכזית של הקיבוצים, שלפיה בג"ץ הקרקעות (של הקשת המזרחית) שינה סדרי בראשית, והוליד עילת תביעה שלא הייתה להם לפני כן.
השופט הדגיש שהערתו של השופט בבג"ץ הקרקעות - שעליה הסתמכו הקיבוצים בתביעתם, ושלפיה שמורה למתיישבים עילת התביעה אם יוכיחו השתתפות בתמורה ששולמה עבור רכישת הקרקע - היא בבחינת אמרת אגב שאינה מחייבת. "אף אם נקבלה כמחייבת", הוסיף השופט, "מדובר בתביעה שעניינה פיצויים על שינוי ייעוד, ולא כזו העוסקת במתן זכויות קניין בקרקע".
חרף הקביעה שהתביעה התיישנה החליט השופט להמשיך ולדון בה לגופה, בעיקר משום המשאבים הרבים שהושקעו בהכנתה. "קביעת האמת ההיסטורית", אמר השופט, "היא עניין להיסטוריונים ולא לבית המשפט, שכן היא במידה רבה נושא להערכה העשויה להשתנות מחוקר לחוקר ואף מזמן לזמן, ועדיף לבית המשפט להימנע מעיסוק במחלוקת בדבר קורותיה של התרחשות היסטורית".
בהתבסס על המסמכים שהוצגו לפני בית המשפט, לצד המחקרים ההיסטוריים שנערכו, קבע השופט שמפעל המושבות הארציות לא העניק למתיישבים זכויות קנייניות השונות מאלו שהוענקו בחוזי החכירה המקובלים של קק"ל, והוא לא חרג מעיקרון היסוד שלה, שלפיו קרקעות אינן נמכרות אלא מוחכרות בלבד.
הקרקע נשארת, בכל מקרה וללא סייג, בבעלות הלאום, ולא בבעלותם של פרטים, גם כאלה שהשתתפו במימון הרכישה.
"קק"ל פעלה בדרכים שונות לגיוס כספים מיהודי הארץ והגולה", תיאר השופט, "והם נועדו לרכישת קרקעות בארץ ישראל עבור הלאום, כשהמתיישבים עצמם היו חלק מתפיסה זו.
"הכספים שנאספו בארצות המוצא, אף אם נאספו לבקשת מתיישבים מקיבוצי התובעים, ניתנו על ידי נדבנים יהודים בניכר עבור קק"ל. כך למשל נסעו חברי קבוצת חפציבה לא רק לצ'כוסלובקיה לצורך גיוס הכספים, אלא גם למדינות אחרות, דוגמת גרמניה, והגיעו לבתי נדבנים יהודים זרים, ולא רק לבתי ידידים, קרובים, או בני משפחותיהם, כפי שהם טענו.
"הוכח שמפעל המושבות הארציות גייס כספים מקהילות יהודיות בניכר בדרך של מתן זכות קדימה להתיישבות ביישוב שחבריו ממוצא דומה, בלא שהנדבן והקהילה הנתרמת רוכשים זכויות כלשהן בקרקע.
"עוד הוכח שכספי המושבות הארציות נועדו לרכישת האמצעים החקלאיים להקמת הקיבוצים, לקניית סחורות ולביסוס הקבוצות באדמותיהן מבחינה כלכלית, ולא כתשלום עבור רכישת אדמות גוש נוריס.
"התפיסה הקולקטיבית הייתה שהקרקע שייכת ללאום, ושאין הנדבן רוכש בה זכויות", תיאר השופט. "גם המערכת ההסכמית בין קק"ל לבין הקיבוצים, בהסכמי חכירה שנחתמו לאורך שנים, ציינה את מעמד הקיבוצים כחוכרים, ואת זכות קק"ל להשיב לידיה את האדמות".
השופט דחה את טענת הקיבוצים כי השבחות שהם ביצעו בקרקע מקנות להם חלק מזכות הבעלות. "טענה זו", הסביר השופט, "מרוקנת מתוכן את המפעל הציוני לדורותיו. בכל יישוב שהוקם השקיעו מתיישביו ממרצם ומאונם לפיתוח האדמות שעליהן הוקם היישוב, ולא ניתן לתרגם השקעות אלו לזכות בעלות או דומה לה".
אף החוזים שחתמו הקיבוצים במשך השנים הסדירו במפורש את עניין ההשקעות במקרקעין תוך כדי הדגשה כי השקעותיהם אינן קניינם. "לא הוכחה טענת התובעים לדחיקת זכויותיהם כמחזיקי הקרקעות", ציין השופט.
"אדרבה, הוכח כי במרוצת השנים חל דווקא שיפור בזכויות הקיבוצים. שטחי החכירה שהוענקו להם גדלו באלפי דונמים, והוארכו פרקי הזמן של תקופות החכירה, מהסכם תלת־שנתי לחכירה של יובל שנים. גם השבחות הקיבוצים", המשיך השופט, "זכו להתייחסות חוזית, שעה שהמינהל כלל בחוזי החכירה הוראה שלפיה תפוצה האגודה בהתאם על השקעותיה במקרקעין במקרה של שינוי ייעוד במקרקעין והשבתם לידי המדינה".
סוף דבר, השופט דחה את תביעת הקיבוצים וחייב אותם לשלם לרמ"י ולקק"ל 60 אלף שקלים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.
