"לאגודה הקהילתית בקיבוץ שריד - המאגדת את חברי הקיבוץ ואת המתיישבים בהרחבה (שאינם חברי הקיבוץ), ושמטרתה להסדיר את חיי הקהילה ביישוב ואת אספקת השירותים לתושבים - קיימת סמכות לספק לתושבים שירותים שהם תוספת לשירותים המוניציפליים, ולגבות תשלום תמורתם".
קיימת עילה חוזית לדרישת התשלום. שריד, צילום: חי שפירקיימת עילה חוזית לדרישת התשלום. שריד, צילום: חי שפיר
קיימת עילה חוזית לדרישת התשלום. שריד, צילום: חי שפיר
(קיימת עילה חוזית לדרישת התשלום. שריד, צילום: חי שפיר)
כך פסק בית המשפט העליון בהחלטה תקדימית, ודחה את ערעורם של שישה מערערים שסירבו לשלם לאגודה הקהילתית את התשלום החודשי האחיד בעד סל השירותים הקהילתיים שמספקת האגודה לתושבים.
יצוין כי תשלום זה אינו מחושב לפי צריכה בפועל של השירותים, אלא נקבע בידי האסיפה של האגודה הקהילתית. בכך סיים בית המשפט מחלוקת משפטית שנמשכה שנים מספר בין תושבי הרחבות במושבים ובקיבוצים, לבין האגודות השיתופיות הקהילתיות שבהם.
עורך דין גולן משעלי יצג בבית המשפט העליון את המערערים (שהוא עצמו אחד מהם). עורכי הדין עומר כהן וגיל דגן (שלמה כהן ושות') יצגו את המשיבים בערעור: קיבוץ שריד, הוועד המקומי שריד והאגודה הקהילתית.
בית המשפט העליון (בהרכב השופטים סלים ג'ובראן, נועם סולברג וענת ברון) השיב בערעור על כמה וכמה שאלות העומדות בליבת היחסים שבין האגודה הקהילתית לחבריה.
  • השאלה הראשונה נגעה לשירותים המוניציפליים העודפים שמספקת האגודה הקהילתית.
השופטת ברון הסבירה שהמועצה האזורית והוועד המקומי הם הגופים היחידים הרשאים לגבות ארנונה ולספק שירותים מוניציפליים בסיסיים, אך אין מניעה שהאגודה תספק שירותים שהם תוספת לשירותים המוניציפליים שמספק הוועד המקומי, ושהיא תגבה עבורם תשלום מכוח הסכמה חוזית.
תשלום כזה אינו בגדר מס, ולאגודה קיימת עילה חוזית לדרישת התשלום מהמערערים. המקור לכך מצוי בהוראות תקנון האגודה הקהילתית וכן בהסכם המשתכנים, שעליו חתם כל משתכן מול הקיבוץ, והמטיל עליו בין השאר חובת תשלום בעד שירותים שיספקו לו הוועד המקומי והאגודה הקהילתית.
  • השאלה השנייה: האם לאגודה הקהילתית הסמכות להוסיף ולחייב בתשלום גם את מי שפרש מהאגודה הקהילתית וחברותו בה פקעה, אך ממשיך להתגורר בשכונת ההרחבה?
בית המשפט השיב בחיוב על שאלה זו, ואמר שאין מדובר בכפייה של המשך החברות באגודה (כטענת המערערים). כל עוד האגודה הקהילתית מספקת את שירותיה לכלל תושבי היישוב, אין מקום לשחרר את התושבים שפרשו מהחברות בה מחובת התשלום עבור שירותים אלו. יהיה בכך משום התערבות בלתי מוצדקת בעקרון חופש החוזים, התערבות שתוצאתה עלולה להיות הרסנית לפועלה של האגודה ולמרקם חיי הקהילה ביישוב.
"יסודו של החיוב בתשלום עבור השירותים גם לאחר פרישה מחברות באגודה", תיארה השופטת ברון, "נעוץ במאפייני ההתיישבות בקיבוץ, הרואה ערך בניהול חיי חברה וקהילה שבהם השירותים הקהילתיים עומדים לרשות כל התושבים באופן שווה.
אורח החיים ביישוב היה ידוע לכל אחד מהמערערים שעה שביקשו לבנות בו את ביתם, על המשמעות הכספית הכרוכה בו, ונכונותם של המערערים להשתלב בקהילה ולשלם תמורת השירותים הניתנים להם עמדה בין השאר ביסוד המלצתה של ועדת הקבלה בעניינם.
"חובת התשלום", המשיכה השופטת ברון, "חלה כל עוד התושב מתגורר ביישוב. היקף החיוב הכספי והשירות הניתן עומדים בכל שנה לבחינה ולהחלטה מחדש של האגודה הקהילתית, והחברוּת באגודה מאפשרת לכל אחד מהתושבים להשפיע על כך.
"מנגנון זה עולה בקנה אחד עם הרעיון הקהילתי והצביון החברתי של היישוב, ומאפשר את קיומו של הסכם המשתכנים מתוך גמישות והתאמה של חובת התשלום לתנאים משתנים ולאורך זמן, גם אם כוחו של התושב הבודד להשפיע על מהות התשלום לאגודה ועל היקפו מוגבלים מבחינה זו שהוא כפוף לדעת רוב החברים בה".
  • השאלה השלישית שעליה השיב בית המשפט בשלילה: האם ניתן להתנות את ההעברה של הזכויות הקנייניות בבית המגורים, בכך שגם הנעבר (רוכש הנכס מהחבר שמכר לו את הנכס) יצטרף לאגודה הקהילתית?
השופטת ברון תיארה את המאפניים המיוחדים של האגודה הקהילתית, ופסקה כי זו התניה פסולה ועל כן בטלה, שכן יש בכך פגיעה בזכות הקניין של התושבים ובעקרון היסוד של חופש ההתאגדות וחופש מהתאגדות כאחד.
"עם זאת", הדגישה השופטת, "הקביעה שלפיה אין לחייב חברוּת באגודה קהילתית כתנאי לקבלה ליישוב או להעברת זכויות במגרש ביישוב, אינה מבטלת את הליכי הקבלה ליישובים החקלאיים ואת הצורך בהמלצתה של ועדת קבלה בנוגע להתאמתם של מועמדים לחיי הקהילה ביישוב.
"כך גם ההכרה בזכותו של תושב לפרוש מהאגודה הקהילתית אינה גורעת מהצורך להסדיר בהסכם את המשך השירותים הניתנים לו מצד האגודה הקהילתית, ואת התשלום בגינם".
שאלה מעניינת נוספת היא אם יכולה האגודה הקהילתית לחייב בתשלום בעד שירותים קהילתיים נעבר שרכש את הזכויות בבית ביישוב ושאינו חבר באגודה. לפי פרשנותם של פרקליטי הקיבוץ, משהכשיר בית המשפט את ההוראות הנוגעות לכך בהסכם המשתכנים בקיבוץ שריד, על המוכר לשאת בתשלום, עד אשר יקבל עליו הנעבר חיוב זה (אך יש לבדוק כל הסכם לגופו בכל אגודה קהילתית).
  • השאלה הרביעית שבחן בית המשפט: האם הסכם המשתכנים והתקנון הם בגדר חוזים אחידים, והאם יש בהם תנאים מקפחים הניתנים לביטול לפי חוק החוזים האחידים?
גם על שאלה זו השיב בית המשפט בשלילה. התקנון אינו נוסח של חוזה, אלא מסמך יסוד של תאגיד, וחברי התאגיד מחויבים בו לא רק כלפי התאגיד עצמו אלא אף בינם לבין עצמם. קיומה של החבות ההדדית בין חברי האגודה מוציאה את התקנון מגדר הגדרתו של חוזה אחיד.
"בעוד שספק ולקוח", הסבירה השופטת, "יכולים להסכים ביניהם על שינוי בהוראות החוזה האחיד - בעניינו של אותו לקוח - אין להעלות על הדעת שאגודה שיתופית תיענה לדרישת אחד המצטרפים לחברות בה לשנות את התקנון.
"הסכם המשתכנים, כמו התקנון, אינו הסכם אופייני ליחסי ספק־לקוח, אלא נועד להסדיר את מערכת היחסים שבין כלל התושבים ביישוב ולרווחתם, וזאת על יסוד מטרות קהילתיות משותפות. משכך, חוק החוזים האחידים אינו חל על תקנון האגודה השיתופית ואף לא על הסכם המשתכנים".
  • סוף דבר, בית המשפט העליון קיבל את התביעה הכספית של האגודה לחייב את המערערים בעד השירותים הקהילתיים שהיא סיפקה למערערים.
ההוראות בתקנון האגודה הקהילתית ובהסכם המשתכנים הקושרים בין זכות הבעלות במקרקעין או מגורים ביישוב, לבין חובת תשלומים לאגודה הקהילתית, ייוותרו על כנם, קבע בית המשפט. עם זאת, הוא ביטל הוראות בהסכם המשתכנים ובתקנון האגודה הקהילתית המתנות רכישה של זכויות במגרשים ביישוב, העברתן או מגורים ביישוב - בחברות באגודה הקהילתית.
עוד חייב בית המשפט את המערערים לשאת בהוצאות האגודה הקהילתית בסך 30 אלף שקלים, ובהוצאות הקיבוץ והוועד המקומי בסך עוד 15 אלף שקלים.