איך מיישבים בין זכות הגישה לערכאות, שהיא זכות חוקתית מהמעלה הראשונה, לבין זכותו של קיבוץ בית הערבה שיוכל לגבות את הוצאות המשפט מהתובע, תושב הרשות הפלשתינאית, אם וככל שתידחה התביעה שהגיש כנגדו.
123,499 שקלים נתבע הקיבוץ לשלם לתובע בגין יחסי עבודה שהיו לטענתו בינו לבין הקיבוץ, והכוללים בין השאר שכר עבודה ופיצויי פיטורין.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד מיכל גורן, דחה את טענות התובע ותיאר שהיתרי ההעסקה שברשותו אינם מצביעים על הקיבוץ כמעסיק, אלא מפרטים דווקא שמות מעסיקים אחרים.
הקיבוץ הוסיף שמאחר שהתובע אינו מתגורר בישראל, ואף לא ציין את כתובתו בכתב התביעה, יש חשש של ממש שהקיבוץ לא יוכל לגבות את הוצאותיו ממנו ככל שאלה ייפסקו לטובתו. לכן מבקש הקיבוץ לחייב את התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הקיבוץ אם תידחה התביעה.
התובע, באמצעות עו"ד סני חורי, טען כי היעדר היתרי העסקה על שם הקיבוץ אינו אלא תרגיל שבו נקט הקיבוץ כאשר נמנע מלבקש רישיונות להעסקת עובדים על שמו, וזאת כדי להרחיק ממנו טענת חבות כלפי התובע.
השופטת שרה ברוינר־ישרזדה מבית הדין האזורי לעבודה בירושלים אמרה כי בספטמבר 2016 נכנסה לתוקף תקנה 116א לתקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה, ולפיה אם התובע אינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן (ובכלל זה תושבי הרשות הפלשתינאית) - יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה לבקשת הנתבע.
אולם לכלל זה ישנם שלושה חריגים חלופיים, והוא לא יחול אם יוכיח התובע ראשית ראיה לתביעתו, או שיראה שהנתבע יוכל לגבות את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה, או אם בית המשפט ימצא סיבה מיוחדת לפטור אותו מהפקדת ערבות.
התובע, אמרה השופטת, לא הוכיח את קיומם של החריגים הללו, ולכן יש לקבל את בקשת הקיבוץ לחייב אותו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הקיבוץ. באיזון שבין זכות הגישה לערכאות, ובהתחשב בראיות אשר הובאו להוכחת קיומם של יחסי עובד־מעסיק, על פי פוסקת השופטת, על התובע להפקיד 2,200 שקלים בקופת בית הדין כערובה להוצאות הקיבוץ.
אכן, סכום זה אינו משקף את ההוצאות הריאליות שיהיו לקיבוץ בהליך זה אם יידחה חלק משמעותי מהתביעה, מוסיפה השופטת, אך יש בכך כדי לבטא ולו במקצת את הקשיים העומדים בפני הקיבוץ, הנדרש להתגונן בהליך זה. אם לא יופקד סכום זה, בתוך חודש ימים, על פי קביעת השופטת, תימחק התביעה.
