אדם שלא דרש זכויות כשל חבר קיבוץ במשך שנים ארוכות, גם אם לטענתו נהגו בו כחבר, אינו יכול לתבוע מהקיבוץ להכיר בו כחבר בחלוף תקופת ההתיישנות מהמועד שבו ידע אותו אדם שאין נוהגים בו כחבר קיבוץ.
התובעת תבעה זכויות כספיות ושיוך דירה. מסילות, צילום: אביב לשםהתובעת תבעה זכויות כספיות ושיוך דירה. מסילות, צילום: אביב לשם
התובעת תבעה זכויות כספיות ושיוך דירה. מסילות, צילום: אביב לשם
(התובעת תבעה זכויות כספיות ושיוך דירה. מסילות, צילום: אביב לשם)
כך פסקה השופטת רננה גלפז־מוקדי מבית המשפט המחוזי בנצרת בתביעתה של בת קיבוץ מסילות, שעתרה לבית המשפט להורות לקיבוץ להכיר בה כחברה מכוח התנהגות בטענה לאפליה מכורח חוק האפוטרופסות.
התובעת נולדה וחיה משך רוב שנותיה במסילות, והיא מגדלת שם את ילדיה הקטינים. היא סיפרה, באמצעות עו"ד אפרת אומיאל־פדידה, שהקיבוץ נהג בה מנהג חברים, ולכן היא עתרה לקבוע שהיא חברה בדיעבד, מעת שהגיעה לבגרות, ותבעה בהתאם זכויות כספיות ושיוך דירה.
מנגד טען הקיבוץ שהתובעת מעולם לא התקבלה כחברת קיבוץ בבגרותה, ומשכך היא במעמד של תושבת. באמצעות עורך הדין יואב שמשי, ביקש הקיבוץ לסלק את התביעה על הסף, עוד קודם הדיון בה.
שני נימוקים בפי הקיבוץ: הראשון, התיישנות. הקיבוץ פירט מועדים שבהם יכולה וצריכה הייתה התובעת להגיש את תביעתה כדי להכיר בה כחברה, אך מאחר שחלפו שבע שנים לפחות מכל אחד ממועדים אלה, חסומה התובעת מלהגיש את תביעתה.
שבע שנים הן התקופה המעמידה מחסום דיוני של התיישנות בפני תביעות כספיות או חוזיות, כדוגמת תביעה, זו המבוססת על תקנון הקיבוץ, שהוא חוזה במהותו. הנימוק השני הוא הוראה מפורשת בתקנון הקיבוץ המוציאה מתחולתה את תקנת החברות מכוח התנהגות, ומשכך אין לתובעת כל עילה לתביעה.
השופטת קיבלה את טענת ההתיישנות. "דרישת התובעת למעמד של חברה", אמרה השופטת, "צריכה הייתה לעלות לפני שנים, שהרי מאז הגיעה התובעת לגיל 18, לפני כעשרים שנה, לא הייתה במעמד של חברת קיבוץ".
החל משנת 2002 חתמה התובעת, כמעט בכל שנה, על הסכמי הרשאה המתירים לה להתגורר בקיבוץ. מן הסתם ידעה התובעת בשנים אלו שאינה חברה.
בשנת 2004 חתמה התובעת על הסכם מסלול צעירים, שבו נאמר במפורש שאין היא חברת קיבוץ. "חרף זאת", תיארה השופטת, "לא דרשה התובעת זכויות כלשהן, והגישה את תביעתה רק בשנת 2016, בהיותה בת 38 שנים".
השופטת דחתה את טענת התובעת שעד לשנת 2014 לא הייתה מודעת לכך שאינה חברת קיבוץ, וכי חתמה על מסמכים מבלי שהבינה שעולה מהם שהיא לא נחשבה בעיני הקיבוץ חברה בו.
"גם ללא טענת ההתיישנות", הוסיפה השופטת, וגם אילו הייתה התובעת מוכיחה שהקיבוץ נהג בה מנהג חברים, עדיין היא לא תוכל לזכות בתביעתה, נוכח קיומה של ההוראה בתקנון הקיבוץ הקובעת שלא יראו אדם כחבר גם אם ינהגו בו כך, אלא אם התקבל לחברות באסיפה, בהתאם לתקנון הקיבוץ.
"מכאן שמנהג חברים", הסבירה השופטת, "גם אם יוכח, אינו מספיק לצורך קבלתה לחברות, ואין בית המשפט יכול לאכוף על הקיבוץ, בשים לב לתקנון הקיבוץ, את קבלתה של התובעת לחברות בו".
השופטת מחקה את התביעה על הסף, וחייבה את התובעת לשלם לקיבוץ 10,000 שקלים הוצאות משפט.