הקיבוץ הוא ללא ספק סטרטאפ ברמה עולמית. אין עוד כמותו בעולם, וככזה הוא גם מעורר עניין אוניברסלי. יוזמה חדשה של משרד התיירות מציעה לנצל עובדה זו, ולנתבה לטובת תיירות מכניסה.
לשם כך נחוץ קיבוץ בעל מורשת פעילה, שייאות לארח תיירים מחו"ל שיטיילו בשבילים, יתרשמו מהמבנים המשומרים, ויתלבטו בחדר האוכל בין מנה בשרית לצמחונית.
2 צפייה בגלריה
לפעמים מרוב שימור נעלמת המהות. הסנדלריה באיילת השחר, אז והיום. צילום: משה שליט, ארכיון איילת השחר
הכול החל כששר התיירות יריב לוין הגיע לביקור, ויצא לסייר עם נציגי המועצה האזורית הגליל העליון והחברה הכלכלית באתרים מתפתחים ומשוקמים, כגון התעלה המזרחית של הירדן ואגמון החולה.
האוויר הצח וציוץ הציפורים מילאו אותו מן הסתם בהשראה גלילית, והוא זרק הצעה לאוויר: "אני מוכן לתקצב בכמה מיליונים קיבוץ עם מורשת, עם אתרים פעילים ובתי מלאכה, המוכן לארח מבקרים ולשמש מעין מוזאון חי לתיירות נכנסת".
המועצה והחברה הכלכלית הרימו את הכפפה, ומיהרו להוציא קול קורא לקיבוצי המועצה. שמונה מהם הציעו את עצמם, ושלושה נבחרו כמתאימים.
הראשון שבהם הוא איילת השחר, הן הודות למורשתו בת מאה השנים ואטרקציות שיקום למיניהן השוכנות בו, והן בשל מיקומו, הקרוב יחסית למסלולי הצליינים המגיעים לכינרת ולכפר נחום. השני הוא יראון, שיש בו מלון ותשתיות עבודה נוחות. הקיבוץ השלישי הוא כפר גלעדי, בעל המורשת המפוארת ובית המלון, על אף ריחוקו היחסי מאתרי תיירות הצליינים הקלסית.
"כשאנחנו מטיילים בעולם, אנחנו מחפשים את המקומות היפים, הקטנים, שאפשר להחנות בהם את האוטו ולנשום אוויר אחר", אומר כושי לוי, מנכ"ל החכ"ל.
"אמנם הקיבוץ הוא לא האיימיש, אבל הוא שונה ומיוחד. בכל שנה נכנסים לגליל 4.5 מיליון מטיילים, ואפשר לדאוג שלא יטיילו רק בנחלים ובקניונים, אלא יגיעו גם לאיילת השחר כקבוצה, כמשפחה או כבודדים, המחנים את האוטו על בסיס אפליקציה ומקבלים חוויה חדשה ומיוחדת".
"הגליל העליון רוצה להיות על מפת התיירות הנכנסת", מוסיף חיים גינזבורג (גונן), יועץ תיירות בצוות ההיגוי של המיזם.
"אנחנו רוצים להראות את הקיבוץ של פעם תוך כדי הגלגולים שעבר עד היום, כשהתזה המרכזית שלנו טוענת שהקיבוץ השכיל להיפרד מחלק מהעקרונות השיתופיים והשאיר את המרחב הקהילתי עם רשת ביטחון של בריאות, סיעוד, חינוך, אירועים משותפים וכן ענפי ייצור ושירות משותפים".
עדר בופלו בסלון
פרויקט תיירותי בתוך קיבוץ הוא עסק מורכב. מצד אחד, איש לא יתנגד להרוויח עוד קצת כסף, ומצד שני, תיירים בקיבוץ יכולים לדרוך על הדשא ולהרעיש בין שתיים לארבע. אמנם חיי הכפר הקיבוציים הם אטרקציה יפה וייחודית שניתן לנצל לטובת רווח כלכלי, אך האם מאסה של תיירים שיגיעו מדי יום ביומו ליהנות מהשלווה ומהשקט, לא תהרוס את השלווה ואת השקט הללו?
"אנחנו מעוניינים בפרויקט הזה, כי יש פה הזדמנות לשיקום תשתיות וזה יכול להוות מקור פרנסה ברמה זו או אחרת לחברי קיבוץ, בעיקר לוותיקי הקיבוץ", אומר יובל נעמני, מזכיר קיבוץ איילת השחר.
"זה לא אמור לשנות את פני הקיבוץ. שיפוץ המלון למשל אינו כלול בתוכנית, ואולי יקרה בשלב מאוחר יותר. קבוצות יבואו, יסיירו פה וימשיכו הלאה. כמו שלא ישנים באגמון החולה, גם לא ישנו פה".
בחכ"ל, לעומת זאת, דווקא מעזים לחלום על הסבת בית ההארחה לבית מלון עתידי, כדי לייצר במקום אפשרויות לינה. התוכנית שהוגשה למשרד התיירות כללה מסלולי הליכה, שיפוץ מבנים והחזרת חדר האוכל לתפקוד, וטיפסה להשקעה בסכום של 11 מיליון שקלים. משרד התיירות ביקש לחלק את התוכנית לשלבים ולתת אישור על כל שלב בנפרד.
"הדילמה היא איך לשמור מצד אחד על הביתיות של הקיבוץ האותנטי, ומצד שני לשמר תשתיות ולאפשר כניסה של אנשים זרים פנימה", אומרת דנית קמעו, מנהלת הקהילה.
"יש לכך יתרונות וחסרונות. החיסרון הוא המאסה של השימוש בשטח, הדורשת הרחבה של שבילים וכבישים. היתרון הוא שיבנו פה כמה מדרכות שאנחנו כבר מזמן רוצים לבנות. חוץ מזה, פרויקט כזה יכול לתת עבודה לגמלאים המכירים ממקור ראשון איך היה פעם, יכולים לספר על המקום שהם בנו, ועל הדרך גם לקבל השלמה לפנסיה.
"אבל חשוב להיות עם האצבע על הדופק, שלא תהיה הרגשה של פלישה, הרגשה שעדר של בופאלו נכנס לסלון. כמובן שכמה מהתוכניות יצטרכו לעבור באסיפה".
על פי חוק הבנייה בישראל, על כל ועדת תכנון לכלול ועדת שימור, והכוונה היא בדרך כלל לשימור מבנים. ואכן, בקיבוצים יש כמה וכמה מבנים מיוחדים, וחבל אם הם ייעלמו מן הנוף.
באיילת השחר למשל מצויים כמה בתי אבן שהם חלק מעשרת הבתים הראשונים שנבנו על ידי יק"א בשנת 1923, כשהמקום עדיין לא נחשב קיבוץ, והם מרווחים מעט מבתי הקיבוץ הפונקציונליים אשר נבנו מאוחר יותר. ויש בית אבן מפואר של שתי קומות, שבנו בשנה זו אנשי גדוד העבודה כדי שישמש כרפת הראשונה, בשעה שהחברים עדיין ישנו באוהלים.
גם הקיבוץ כשלעצמו הוא מעין מבנה ארכיטקטוני, שיש הסבורים כי צריך להתייחס אליו כאל אתר שימור. "הארכיטקטורה הקיבוצית מייצגת אורח חיים שנע סביב עבודה־יצירה־תרבות־חינוך, לעומת תחרות על כסף ורכוש", אומרת דבורה בר־אילן, אדריכלית העוסקת גם בשימור.
"מה שכדאי לשמר, מעבר לבנייה, הם המרחבים הירוקים והחיבור למרכז הקהילה - חדר האוכל, מרכז חינוכי ומרחבי המפגש האנושיים. הקיבוץ היה מערכת שבה האדם נמצא במקום הראשון - ילד יכול לרוץ חופשי, וחגים קהילתיים נחגגים על הדשא. לדוגמה, בתוכנית מתאר לקיבוץ משמרות בשנת 85', תכננו שיקום של שדרות ראשיות וייעדנו אותם להולכי רגל".
שימור או שמורה?
בסיור שבו השתתפתי בעבר בקיבוץ במרכז הארץ, חלפנו על פני חבר ותיק שהביט בקבוצה המסיירת. מדריך הקבוצה הורה: "נא לא להאכיל את התושבים!" זו הייתה בדיחה כמובן, אולם דווקא משום שהקיבוץ הוא מעין בית מורחב עבור רבים מתושביו, זו עלולה להיות בדיחה מציאותית מאוד.
"הבעיה היא שלפעמים מרוב שימור נעלמת המהות", אומרת בר־אילן. "רוח הדברים מתפוגגת. זה קרה בעיר העתיקה בירושלים, וזה קרה ביפו. מה שהיה פעם עני וצנוע נהיה יוקרתי והפך לנדל"ן. אני לא יודעת בדיוק איך זה יתבטא בקיבוץ, אבל נראה לי שכדאי למצוא דרך לשמר את המרחב, את הרעיון, את המהות.
"יש כיום עמותות העוסקות במה שנקרא 'שיתוף ציבור בתכנון', שבו אנשי מקצוע כמו עובדים סוציאליים ואדריכלים מקיימים עם הציבור תהליך תכנון, שהוא לכאורה איטי, אבל למעשה מהיר יותר, כי הוא חוסך מלחמות ומאפשר ציבור מרוצה".
"יש פה מלכוד", מסכים מוש הראל, יזם ויועץ עסקי, פעיל בוועדת ההיגוי. "מצד אחד, קיימת השאלה אם התשתית החברתית והקהילתית ערוכה, מוכנה ורוצה לקבל את ההצפה הזאת בחיים שלה. אנחנו עדים כיום לסכסוכים בין שכנים על זה שדורכים להם על הדשא, אז מה יקרה כשיגיעו מאות תיירים ויסתובבו להם ליד הבית?
"מצד שני, המטרה היא לייצר עוד מקורות פרנסה, הן למעגל הראשון והן למעגל השני והשלישי. אני מאמין שמנועי הצמיחה בגליל העליון אמורים להיבנות מעסקים קטנים, והפרויקט הזה אמור לייצר אטרקציה או גורם משיכה לכמה מאות תיירים ביום שיתארחו בקיבוץ ויצטרכו שירותים נוספים, כמו בתי מלאכה קטנים ובתי קפה, ולו מעצם העובדה שיש להם זמן פנוי.
"יש פה הזדמנות לעסקים קיימים להשתלב בתמיכה בתשתיות, על כל המשתמע מכך, ואפשר יהיה להציע אתרים נוספים לתיירות המתרכזת כיום ברובה באגמון החולה".
שינוי מבורך או בכייה לדורות?
על פי אנשי ועדת ההיגוי בקיבוץ, תכלול הפעימה הראשונה, אם תאושר, מימון של כארבעה מיליון שקלים להקמת ארבעה מסלולי טיול, הנגשה ושיפור תשתיות. על פי החכ"ל יאושרו כנראה חמישה מיליון שקלים, שיאפשרו גם את השבתו של חדר האוכל לפעילות.
מאות תיירים ביום על השבילים, פתיחה מחודשת של חדר האוכל, ואולי גם החזרת בית ההארחה לפעילות תיירותית, יכולים בהחלט לשנות את פניו של הקיבוץ השלו או המנומנם, המתעורר לחיים בעיקר אחר הצהריים ובחגים, ולשנות את שגרת יומו.
ועם זאת, העסקים הקטנים שבו יוכלו להתפתח, גמלאים יוכלו לעבוד, ואולי אף ייפתחו כמה שכיות חמדה נוספות כמו בית קפה או מאפייה. הבעיה היא ששינוי, כפי שהוא עשוי להיות טוב ומבורך, עלול גם להיות תהליך עצוב ובלתי הפיך.
ההבדל טמון אולי בהבדל בין עדינות לגסות רוח. אפשר לקחת 11 מיליון שקלים ולבנות פילים לבנים שיהיו בכייה לדורות, ואפשר לפעול בעדינות וברגישות, הדורשים איטיות מסוימת.
"אני מרגיש טוב עם האופציה של שבילים מסודרים ותאורה צבעונית", אומר כושי. "זה לא יהיה נוצץ, זה יישאר קיבוץ, אבל אי אפשר לצפות שפיתוח של עשרה מיליון שקלים לא יעשה שינוי מסוים".
"היתרון הוא האפשרות לשלב כוחות יחד", מוסיף הראל. "אם ניקח את אגמון החולה, את צוק מנרה ואת בתי המלון בקיבוצים, נוכל לייצר קואופרציה שתאפשר למתג את כל האזור מחדש לתיירות נכנסת ולתיירות פנים, ואז גם אזורים כמו שביל הלולים בכפר גלעדי יכולים לצמוח מזה.
"אבל זה חייב להיעשות בשיתוף עם הקהילה, וזה נושא עדין מאוד. אני עצמי לא יודע אם הייתי שמח על מסלול טיול העובר בחצר שלי. אנשים בקיבוץ משתבללים בתוך עצמם, וכל עוד זה לא נוגע ישירות לכיס שלהם הם גם לא מגיעים לאספות. אבל הפרויקט הזה הולך להיות מחוץ לבית שלהם, ולקהילה יש פה תפקיד מכריע.
"חבר קיבוץ אחד שזה לא בא לו טוב יכול לפרק פרויקט שלם כזה, ולייצר חוויה שלילית מכל חוויית האירוח. חייבים לגשר בין הציפיות לבין האנשים המתגוררים במקום".
אז איך עושים זאת? איך בונים פרויקט תוך־קיבוצי שיענה על רוב הציפיות? "זוהי דוגמה קלסית למה שנקרא 'המתח בין השוק והייעוד'", אומרת קמעו. "השוק זו ההזדמנות הכלכלית. הייעוד הוא מה שהקיבוץ רוצה. אני מאמינה שכשעושים שינוי במקום, גם אם קטן, צריך להכין לקראתו את הקהילה.
"בלי שיתוף הציבור דברים לא מחזיקים מים, והתנגדות גדולה יכולה לנפץ כל פנטזיה. הבעיה היא הזמן שזה לוקח אל מול חלון ההזדמנויות. השוק מְזמן הזדמנויות, וחייבים לתפוס אותן מהר. היססת? קיבוץ אחר ייקח את זה. צריך לראות איך מגיעים לאיזון.
"עכשיו, אחרי שהנענו תהליך, צריך לגייס את ההמשך. זה הזמן להתחיל תהליך קהילתי, למצוא את הדרך באמצע. היתרון שלנו הוא שזה יהיה תהליך איטי, ואפשר יהיה להתרגל אליו לאט־לאט, וגם לעצור ולשפר במידת הצורך.
"כבר היום באות מדי פעם בפעם קבוצות לסנדלרייה, עולות לכריכייה, קונות בבוידעם (חנות עבודות יד של גמלאי הקיבוץ), ולא עושה רושם שזה מפריע לשגרת החיים. להפך.
"זה יכול לפעול לטובתנו - הנגישות, שרבים וטובים יוכלו ליהנות ממנה, כי אף אחד לא נהיה צעיר יותר, כבישים ושבילים שיתוקנו, עוד כסף שייכנס - אבל נצטרך לעשות את זה בעדינות המרבית, בהרבה תמיכה של הקהילה. ועדת ההיגוי תצטרך לעבוד קשה ולשמור שהבית יישאר בית".
