כשבישרה האנתרופולוגית ד"ר תמה חלפין לבן זוגה ההיסטוריון פרופ' יגאל חלפין על כוונתה להתגורר שנתיים בקיבוץ כדי לחקור את אורחות חייו במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, הוא תהה ספק ברצינות ספק בצחוק: "כאנתרופולוגית, לא יכולת לעשות את זה באיי פיג'י?"
לפיג'י הם לא הגיעו, אבל לקיבוץ דווקא כן. בני הזוג חלפין ובתם הבכורה עמליה (אז בת שלוש) עזבו את ביתם באשקלון ועקרו לקיבוץ 'גחלת' (שם בדוי), בו התגוררו בשנים 2009-2007. התאומים עֹמרי ועמוס (8) הצטרפו למשפחה מאוחר יותר.
תצפית משתתפת
בעת השהות בקיבוץ מול הים המשיך יגאל לעבוד כהיסטוריון בירושלים, ואילו תמה התערתה בקרב החברים, הייתה שותפה לחיים החברתיים ותרמה לא מעט לפעילויות בשגרה ובחג. בשנת 2015 הגישה את העבודה שהעניקה לה את התואר הנכסף.
תמה חלפין. חייתי עם האנשים את חייהם | תמה חלפין. חייתי עם האנשים את חייהם |
תמה חלפין. חייתי עם האנשים את חייהם |
(צילום: אדי ישראל)
לאחרונה הפך אותו מחקר לספר בשם "בית מול הים" (בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה). הספר, שעל כריכתו מתנוסס ציור קיבוצי של יוחנן סימון, מתאר את ניסיונותיהם של חברי הקיבוץ לשמור על ייחודם האידיאולוגי והתרבותי ובה בעת להתאים את עצמם למאה ה־21 על רקע התפוגגותה של דרך החיים הקיבוצית הקלסית. המחקר האנתרופולוגי נעשה בשיטת תצפית משתתפת, שמשמעה הצטרפות לחברה הנחקרת במטרה לעמוד על אורחות חייה. תמה אכן עבדה לפרקים בענפי הקיבוץ, ליוותה צוותי ניהול, התנדבה לצוותי תרבות וחגים ונעשתה חלק מן הנוף.
הספר זכה בפרס קרן גולדברג לכתב יד מקורי מצטיין, בזכות התמונה העשירה והמורכבת שהוא מציג, בצד תיאורים של רגעים משעשעים, מאתגרים ועצובים (מנימוקי חבר השופטים).
קודם לספר הנוכחי הוציאה ד"ר חלפין בשנת 2017 ספר על הלינה המשותפת בשם "היה רע לתפארת: הלינה המשותפת - פוליטיקה וזיכרון", שכלל ראיונות עם בוגרות השיטה הקיבוצית. בשנת 2011 פרסמה ספר בשם "אותו הכפר", על השכול בקיבוץ בארי כפי שמצטייר בעיני חברים ובני משפחות. היא מרצה בסמינר הקיבוצים ובעוד מכללות.
יומן שדה
"אני בת קיבוץ נירים ותושבת אשקלון זה כעשרים שנה", מעידה על עצמה ד"ר חלפין (41). "אני עדיין חושבת שנירים הוא המקום היפה ביותר בעולם ולבטח האהוב ביותר, אבל לי לא מתאים ואף פעם לא התאים להתגורר בקהילה קטנה. המשפחה שלי שם, ואנחנו מבקרים בקיבוץ לעיתים קרובות, אבל הבית הוא בעיר, באשקלון. טרם לימודיי האקדמיים לא עשיתי הרבה. שירתי בנח"ל, השתחררתי, עבדתי קצת בקיבוץ ועברתי לתל אביב כדי ללמוד באוניברסיטה. תואר ראשון ושני עשיתי שם, ואת השלישי באוניברסיטת בן־גוריון בנגב".
לאיזה סוגה ספרותית שייך הספר? יש בו שמות בדויים, תיאורי מציאות בסגנון סיפורי ולא מחקרי.
"אנתרופולוגים כותבים אתנוגרפיה. הולכים למקום מסוים - לשבט נידח באמזונס או לחברה עם מאפיינים ייחודיים - וחיים עם האנשים את חייהם. בסוף התקופה חוזרים הביתה וכותבים ספר שנועד להבין את אורח החיים ואת מכלול החיים של קבוצת האנשים הנחקרת. ה'שבט' שלי הוא הקיבוץ. יש בספר תובנות מחקריות, אבל הן מגיעות באמצעות סיפורים. יש בו ניסיון להבין דברים חשובים פחות, פשוטים יותר, פכים קטנים של החיים.
"בכל פעם שהצטרפתי לוועדה מסוימת או לצוות תרבות הצגתי את עצמי כאנתרופולוגית חוקרת. כולם ידעו מי אני ומה אני עושה, אבל אני לא בטוחה בכלל שבמשך השנתיים ידע כל חבר שדיברתי איתו אם הדברים ייכנסו לספר או לא"
"בבארי, שבו חקרתי את השכול, ובקיבוצים שבהם שמעתי על הלינה המשותפת, ראיינתי אנשים, והמחקרים היו מבוססי ראיונות. המקרה הזה שונה. לקיבוץ 'גחלת' לא באתי והלכתי, אלא חייתי אותו לעומק. באופן יזום עבדתי בבתי ילדים, הייתי בוועדות ובצוותי חגים, מילאתי משימות שהוטלו עליי. בתוך כך גם הרציתי במכללת ספיר. מה שכתבתי מכונה בפי האנתרופולוגים 'יומן שדה'".
למה בחרת להעלים את שם הקיבוץ האמיתי, את שמות החברים והחברות שראיינת?
"יש לכך כמה סיבות, והן אתיות ברובן. יש לא מעט אינפורמציה אישית שעליי להסוות. מי שמכיר את הקיבוץ ואת אנשיו מבפנים לא יתקשה לזהות במי ובמה מדובר. זהו קיבוץ שהיה שיתופי ונשאר כזה, אבל בתוך השנתיים של שהותי שם הייתה הצבעה על שינוי אורחות החיים ורק במספר קולות זעום זה לא עבר. עכשיו השינויים מתחילים לחלחל פנימה, ויש כבר מחשבות כיצד להותיר שיתופיות בצד התחדשות מתבקשת. בניגוד לקיבוצים עם גב כלכלי איתן שבחרו להישאר שיתופיים, כאן זה לא המצב. היו משברים כלכליים קשים, וכעת המצב יציב".
האם הייתה התלבטות מצד ההנהלה והחברים אם להסכים לשמש עבורך מעבדת מחקר שיהפוך לספר?
"טרם הגיעי ל'גחלת' נפגשתי עם המזכירה ועם מנהל הקהילה ושטחתי את הבקשה שלי. הם הבטיחו לבדוק היתכנות כזו, ולאחר ששקלו את הבקשה עם שאר חברי המזכירות החזירו לי תשובה חיובית. בכל פעם שהצטרפתי לוועדה מסוימת או לצוות תרבות הצגתי את עצמי כאנתרופולוגית חוקרת. כולם ידעו מי אני ומה אני עושה, אבל אני לא בטוחה בכלל שבמשך השנתיים ידע כל חבר שדיברתי איתו אם הדברים ייכנסו לספר או לא".
ומה הניבו השהות הזאת והכתיבה לאחר כל פעילות ואסיפה?
"למדתי להבין דברים בכל מיני הקשרים. הבנתי באיזה אופן הקיבוץ מתייחס לעצמו כאל משפחה; מה התוצאות והמוגבלויות של התפישה הזאת; כיצד יחסים משפחתיים מתפתחים לכלכליים; ובעיקר - כיצד קיבוץ מצליח ליצור קיום משותף עם סתירות פנימיות חזקות. התברר לי שהיה ניסיון חזק מאוד להמשיך ולהיות משפחה קיבוצית".
מי צידד בשינוי ומי התנגד לו?
"הקיבוץ היה חלוק מאוד. השכבה הוותיקה והחזקה חוששת משינוי מסיבות רבות; השכבה הצעירה גם התנגדה, מסיבותיה שלה. רק שכבת דור הביניים תמכה בשינוי. לא היה משבר חברתי וגם לא היו עזיבות".
את יכולה להקיש מהמקרה הזה על מרבית הקיבוצים?
"אני לא יודעת לכמת את זה, אבל המגמה ברורה והיא הולכת לכיוון השינוי. יישארו כמה מובלעות ושמורות טבע, אבל הרוב יהיו מתחדשים. לא צריך אותי כדי להבחין בזה. יש קיבוצים שהשינוי בנה אותם, ויש כאלו שהוא הרס אותם. צריך למצוא את שביל הזהב".
ממש בימים אלו עובדת ד"ר חלפין על מחקר היסטורי המתמקד במוסד "שומריה", במשמר העמק של שנות הארבעים והחמישים. אולי גם מזה יֵצא ספר, ובכל מקרה היא מבטיחה לשוב ולעסוק באנתרופולוגיה הקיבוצית. איי פיג'י ייאלצו לחכות.