מעולם לא הייתי רקדנית, ובטח שלא רקדתי על במות, אבל משהו בריקוד הביודנסה הקסים ומשך אותי לרקוד אותו. מאז הטעימה הראשונה, ששבתה את ליבי בקסם לא מוסבר, אני מקפידה לרקוד אותו מדי יום שלישי במועדון שבקיבוצִי בית השיטה.
אחרי שעה וחצי של מגע מונחה, תנועות ספונטניות לצלילי מוזיקה שמימית, חיבוקים, ליטופים, נשיקות ואור עמום - הלב נפתח, המחסומים נופלים, ואני מרגישה תחושה של ריחוף, קלילות ושקט פנימי שמהדהדים בי גם יומיים אחרי.
אפשר לנחש שאתם מעקמים קצת את האף. אני חייבת להודות שגם אני הייתי טיפה סקפטית. כשהגעתי לשיעור הראשון הייתי די בהלם: כולם מתחבקים עם כולם, מניחים יד על שכם, מלטפים, נעים במעגל, בזוגות, בשלישיות ולבד. המוזיקה השתנתה בהתאם לתרגילים של המנחה אפרת ארגמן, מורה לביודנסה זה תשע שנים. בשפה שלהם קוראים למנחה מאפשרת, כי היא מאפשרת מרחב לריקוד הנפש.
אז מהי הביודנסה, התופסת תאוצה בקיבוצים רבים ובעולם כולו? מה יש בה שממגנט אנשים בכל הגילים להצטרף לקבוצות ולהתמכר לריקוד המיוחד הזה? אתם כבר מבינים שהשארתי מאחור את הספקנות ונשאבתי בהנאה לתנועה המשחררת.
אתחיל בפירוש המילה. ביודנסה מורכבת מהמילים ביו (חיים ביוונית) ודנסה (ריקוד בספרדית), וביחד ריקוד החיים. אתם רוקדים את החיים ואת הרגשות שלכם - האהבה, השמחה והפחדים - ומקלפים את הקליפות החיצוניות ואת השכבות שנערמו ברבות השנים כדי להגיע אל המהות האותנטית שלכם, לאני האמיתי.
זה נעשה בתנועות ריקוד ייחודיות הגורמות לאדם להביא לידי ביטוי מנעד רחב של רגשות חבויים, ללא מילים. למעשה, הביודנסה היא אינטגרציה בין מוזיקה, תנועה וקבוצה, ואנשים רוקדים את עצמם, את אישיותם. בקבוצות משתתפים צעירים בני עשרים עד בני שמונים פלוס.
ארגמן (48), המנחה שנתנה לי את הדחיפה להצטרף לעולם הזה, היא אם לשלושה, אישה קלילה ונשית מאוד. ראשה עטור תלתלים דמויי הילת ירח, ועיניה קורנות אהבה ונתינה. לפני שש שנים חיפשה בית שיהיה נטול גדרות וחומות לגדל בו את ילדיה בחינוך ביתי, ומצאה אותו במושב רם־און שבחבל תענך. היא בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות, אבל לא זה העניין שלה.
היא חיה ביודנסה 24/7 ומתפרנסת ממנה. נוסף על קבוצה בבית השיטה יש לה עוד שלוש קבוצות בעמק: דורות בגלבוע; גיל עוז שבעמק המעיינות; קיבוץ משמר העמק. היא חלק מצוות של בית הספר לביודנסה בתל אביב, המלווה ומדריך את 65 המנחים בארץ.
האם למדת ריקוד לפני שהתחלת עם הביודנסה?
"לא, אני לא רקדנית מקצועית וגם לא אהיה. בזמנו השתתפתי בקבוצת ריקוד בהרצליה, מקום מגוריי הקודם. אחרי שנתיים בחוג סיפרה המורה על ריקוד חדש שמגיע לארץ. כשנחשפתי אליו לראשונה הרגשתי שחזרתי הביתה. הוא דיבר את השפה שלי. זה היה מה שחלמתי תמיד".
"אחרי הקראש הראשוני החליטה ללכת על זה ברצינות, ובמשך שלוש שנים למדה בבית הספר לביודנסה בהרצליה. אחר כך פתחה כאמור קבוצות משלה. "קרו לי הרבה שינויים הודות לדרך שהתחלתי לצעוד בה: למדתי לקבל ולאהוב את עצמי, החיים שלי נעשו שמחים יותר, הפכתי לאדם מאושר יותר, ואפילו התקשורת עם בן זוגי השתפרה.
"הביודנסה מאפשרת לאדם להיות מי שהוא באמת, ללא מסכות, להיות אותנטי. היה לי ברור שאני רוצה להעביר את כל הטוב הזה לאחרים. אני רואה בעבודה הזו שליחות, תרומתי הצנועה לשיפור האנושות".
את הביודנסה יסד רולנדו טורו בספרד, והיא נפוצה כבר ב־54 מדינות. לישראל היא הגיעה לפני 12 שנים ותפסה תאוצה מהירה במיוחד, אולי בגלל הסטרס, המתחים והסכסוכים הקיימים פה. כיום יש בארץ קרוב למאה קבוצות שרוקדות ביודנסה.
ארגמן אינה מדברת על שינוי אידיאולוגי בעזרת הביודנסה, אלא על שינוי חברתי, שינוי מתוך חיבור טבעי לחיים, לשמחה, לקבלה ולאהבה. "בניגוד לבעלי החיים", אומרת ארגמן, "בני האדם צריכים ללמוד להיות אנושיים, לעשות טוב לעצמם ולסביבתם. ככל שהטכנולוגיה משתכללת, הביטוי הרגשי הולך ומצטמצם. אנחנו מתנהלים כטייסים אוטומטיים, נעים במהירות ממטלה למטלה בלי לנשום. הביודנסה מחזירה את הנשימה, את הרגש לחיים. היא מסייעת לאיזון מערכת העצבים האוטונומית. שילוב של רצף תנועות איטיות מחזיר את האיזון הביולוגי. אלה תוצאות שנבחנו במחקרים מדעיים".
"המטרה העיקרית", מדגישה ארגמן, "היא לעורר באדם את הפוטנציאל הרדום בו, את החיבור לשמחת החיים, לתקשורת טובה יותר ולקבלת השונה. בדרך כלל אנשים חוששים להביע רגשות. כאן אני מאפשרת להם - ללא מילים - להביע אהבה, עצב ואפילו פחד שהודחקו".
וזה עובד?
"הביודנסה מאפשרת לאדם להיות הוא עצמו. לפעמים זה עובד אחרי כמה חודשים ולפעמים אחרי שנים. הפסיכולוגיה לא תמיד מוכיחה את עצמה, והביודנסה למעשה עוקפת את המוח ומגיעה ישר לחלקים הפרימיטיביים של האדם".
ראיתי שאתם כל הזמן מתחבקים. מה מטרת החיבוקים האלה?
"החיבוקים האלה אינם מיניים אלא אנושיים. המגע פה חשוב מאוד. תראי עד כמה ילדים אוהבים לחבק ולהתחבק. זה משהו טבעי מאוד. בזכות המגע והמוזיקה מתעוררים באדם כל מיני רגשות שהיו רדומים בו. זה קורה באופן ספונטני. לפעמים אני מתחבקת עם מישהי ובוכה, ואני לא יודעת על מה ולמה. התנועה, המוזיקה והמפגש החברתי מוציאים ממני בכי ללא סיבה, כאב לא מוגדר. אותו דבר קורה עם השמחה. תרגילים מסוימים מביאים לפרץ של צחוק, והרוקד מרגיש שהוא עף בשמיים".
באחד התרגילים (ויוונסות, בשפתה) להשלת הקליפות, התבקשנו לעשות זה לזה פרצופים תוך כדי ריקוד קצבי. אני, שתמיד שומרת על מראה יפה ומטופח, לא האמנתי שאהיה מסוגלת לעוות את פניי, להוציא לשון, לפזול ולקבל מבן הזוג פרצופים מגעילים שעוררו בי צחוק משחרר ועימו הרפיה.
יש לך דוגמאות לאנשים שהביודנסה השפיעה על חייהם במידה ניכרת?
"אני יודעת שאנשים שרקדו אצלי עשו שינויים משמעותיים בחיים. הם נעשו שמחים יותר. לפעמים זה קורה מהר, ולפעמים אחרי תקופה. למשל, אישה כבת שישים שהייתה מתבודדת ומיעטה לצאת מביתה, מצאה בן זוג אחרי כמה חודשים והחלה לחיות מחדש. אישה אחרת אמרה שבזכות הביודנסה החלה לדבר עם אנשים שעד אז הייתה ברוגז איתם. הביטחון העצמי שלהן התחזק והן נפתחו".
אורית סגל־לב (49, רשפים), אם לשלוש בנות, רוקדת בקבוצה בבית השיטה כבר שנה. "הביודנסה החזירה לי את שמחת החיים ואת החיוניות", היא מספרת. "אני מגלה עוד ועוד חלקים באישיות שלי שלא הייתי מודעת להם עד כה. זו השפה השנייה שלי כיום. זהו חיבוק אחד גדול".
ליליאן בר־און (68, עין חרוד מאוחד), גרושה ואם לשלושה, קוסמטיקאית במקצועה, מוסיפה: "ברגע שמתחילה המוזיקה - מתחיל הקסם. אני חווה רגשות חזקים, לפעמים שמחה, לפעמים עצב. אני כולי נרגשת. אחרי שעה וחצי של תנועה אני זקוקה להיות עם עצמי בשקט, לעכל את החוויה ולהישאר עימה".
ריבי גדיש־סער (44, רשפים), נשואה ואם לשלושה, מנחה בבית ספר שקד עמק המעיינות. כבר ארבע שנים שהביודנסה היא חלק מחייה. "ביודנסה זו דרך חיים. זה בית ספר לאהבה ללא שיפוטיות. זו שמחת חיים ותקשורת טובה עם הסביבה. היא מאפשרת לי לדייק את עצמי ואת המקום שלי. הביודנסה מקדשת את החיים ומקרבת אותי למהות הפנימית שלי".
בעידן הניו־אייג' הופיעו תורות רבות ומגוונות להפחתת סטרט, להעמקת התודעה ולהתקרבות למהות הפנימית של האדם, כמו שיטת ימימה, NLP, חשיבה חיובית, מדיטציה ובודהיזם. ספרים רבים נכתבים בנושאים אלו. בקשת האפשרויות הזאת יש לביודנסה מקום חשוב, בגלל השילוב של צלעות המשולש גוף־מוזיקה־קבוצה, ולכן זה לא פלא שהיא מתפשטת בכל הארץ וגם בקיבוצים.
