הן נפגשות במרפאה. ילדה מקיבוץ חניתה שסבתה ניצולת שואה וילדה מתרשיחא שהיא נכדתה של אישה שגורשה מהכפר שבו התגוררה עד מלחמת השחרור. שתיהן באותו גיל, וממתינות עם אימותיהן להיכנס לרופא. כדי להעביר את הזמן הן מציירות, וכאן - בחדר ההמתנה הצפוף - מתחילה להיווצר חברות נפש גדולה. בהמשך העלילה יש ריב גדול, כעס מצד בני משפחה וחברים לכיתה, ולבסוף פיוס והשלמה במערת סלמנדרות.
בת אור (51), מרצה בכירה וחוקרת בתחום טיפול באמצעות אומנויות באוניברסיטת חיפה, היא גם זו העומדת מאחורי איוריו המיוחדים של ספרה, שאותו היא מייעדת לילדים בכיתות ג'-ו' ואף למבוגרים יותר. הדמיון בסיפור המאויר משיק לא אחת למציאות חייה.
היא מגדירה את עצמה אשת שמאל ושלום, וחוותה בעצמה ילדוּת בצל אב ממוצא הונגרי שמשפחתו עברה את השואה, ואם ממוצא עירקי שחוותה עקירה והדרה משום מוצאה המזרחי.
הסופרת, ילידת נהריה, מתגוררת עם משפחתה זה שמונה שנים בהרחבה של חניתה לאחר שעזבו את כפר ורדים. היא נשואה בשנית, אם לשתי בנות ולעוד שלושה שקיבלה במתנה בפרק ב'. תחומי המחקר שלה מתמקדים בטיפול באומנות בטראומה ושכול, בייצוגי הורות ("עולמם הפנימי המנטלי של ההורים"), בהערכות של ציורים ובטיפול באומנות בגישה קהילתית ("שזה למעשה העצמה חברתית באמצעות יצירה באומנות").
הסטודנטים שלה יוצאים לקהילה ותורמים לה דרך האומנות. בין הפרויקטים יש קבוצת אומנות לילדים אריתראים בחיפה, יצירה בבית אבות לקשישות ערביות וגרפיטי לנוער יהודי וערבי בערים מעורבות.
במהלך עבודתה האקדמית הבחינה ד"ר בת אור שבעוד שהסטודנטיות היהודיות עסקו בשואה ובמלחמות ישראל, חוו הסטודנטיות הערביות מורכבות בעיסוק בטראומה לאומית באופן גלוי.
בספר הילדים שיצרה היא מבקשת לתת במה לטראומות הלאומיות של שני העמים החיים פה יחדיו, כדי להתוות דרך לקִרבה ולחברות למרות מורכבות העבר.
חיבור אישי נוסף שלה לספר הוא בהיותה דור שני לשואה. חוויותיה עם אביה ניצול השואה, והיותה ילדה בין ילדים שהוריהם היו צברים, חידדו אצלה את המודעות להעברה בין־דורית של טראומה. "הרגשתי גלותית בבית, וזה מלמד על קבלת האחר. להרגיש זרה, לא לדעת את השפה, נחותה מהצברים האחרים". גם בהוריה זה נטבע, והיא ספגה זאת מדרכי החינוך שלהם.
ספרה החדש של הסופרת והיוצרת מצטרף אל ספרה הראשון ״סיפור בתוך ביצה״ (הוצאת סטימצקי) ואל ספר ילדים שאותו איירה בשם ״ענן אפור לבן״ מאת גלית כץ (הוצאת תמוז).
"החברות מגבעת הסלמנדרות" מרתק לקריאה, וכובש את העיניים בזכות קרעי נייר ששילבה בת אור באיורים היפים ושאותם השלימה באמצעות פנדה ועיפרון. "אקט הקריעה והחיבור מהדהדים בעיניי תהליכי הרס ובנייה, שכנראה בלתי נמנעים בעיבוד זיכרונות של טראומה".
החשיפה הראשונה של בת אור לנרטיב הפלסטיני הייתה בעת שירותה הצבאי בממשל הצבאי בג'נין. היא חילקה אישורי כניסה למי שביקשו לעבוד בישראל. חלק מהנשים המבוגרות שהגיעו לדלפק שבו ישבה הזכירו לה את סבתה העיראקית, שגם היא כמותן הייתה מחזיקה את המסמכים בחזייתה. הן לא ידעו קרוא וכתוב, ונאלצו לחתום בטביעת אצבע. לאחר מכן יצאה לקורס קצינות והייתה קצינת קישור ומד"כית בהשלמה חילית.
"עד הצבא לא הייתה לי חברה ערבייה, וגם לא מפגשים עם הצד הנשלט והנכבש. בילדותי בנהריה היינו בקשר עם חיילים שבאו לחוף הים של העיר כשהורע המצב הביטחוני וקטיושות החלו ליפול. הבאנו להם עוגות ושתייה. רק לאחר השחרור, ואחר כך המעבר לכפר ורדים, נוצרו קשרים עם תושבי הכפרים בגליל המערבי. לא ידעתי שבאזור חניתה, היכן שכיום שוכן היישוב שלומי, היה כפר פלסטיני גדול בשם אל־באסה. התושבים שלו נאלצו להימלט ללבנון ולכפרים בגליל המערבי. גם זה מוזכר בספר".
והיכן גבעת הסלמנדרות שנתנה את שמה לספר?
"בין כפר ורדים לתרשיחא. כיום יש עליה שכונה, אבל פעם היה שם בור גדול עם סלמנדרות".
יעלה ואיבתיסאם נפגשות אצל ד"ר חכים, רופא הילדים. התור ארוך. איבתיסאם הערבייה מבואסת כי היא צריכה להפסיד לימודים, ויעלה שמחה מאותה סיבה בדיוק. הן חוברות לעפרונות הצבעוניים ומציירות, ואז שמות לב שכל אחת מהן כאילו השלימה את הציור של האחרת. אחת האימהות דוחפת אותן לצייר שרבוט משותף.
מאוחר יותר ייקחו את השתיים לגבעת הסלמנדרות. חברות עזה נקשרת בין הבנות, אבל הסביבה אינה אוהבת את הקשר. יעלה נפגשת בבית הספר עם ילדים מהדרום שאומרים מילים קשות על ערבים. הדבר גורם לה תסכול ומכניס לראשה מחשבות סותרות: אולי הילדים צודקים והערבים רעים? ואולי הם לא מכירים אותם כמו שהיא מכירה אותם? ובתוך כך גם חברתה מהכפר חווה ביקורת קשה מצד הדוד שלה, הכועס על קשריה עם הילדה היהודייה. כל אחת מהן מספרת על מה שחוותה מהסביבה, והעימות נעשה קשה יותר כשאיבתיסאם מספרת על סבתה שנעקרה מהכפר שליד חניתה, ויעלה מספרת באתר חומה ומגדל השוכן ביער הקיבוץ על הפחד מפני הערבים שגרמו לקיבוצה להגן על עצמו. בתוך כך נכנסים לשיחות ביניהן סיפורי השואה והנכבה של הסבים והסבתות, והכעס והמטענים של שתי הילדות מביאים לניתוק ביניהן.
הסוף, כמו ששיערתם, הוא טוב. השתיים מתגעגעות זו לזו לאחר תקופת נתק, ודרך מבצע של הצלת החיות הנכחדות ומשחק בחרסים הן משלימות ביניהן.
לא פשוט להוציא ספר פוליטי ורב־תהפוכות כזה לילדים.
"לגמרי לא. פניתי לכמה הוצאות ספרים והן דחו את כתב היד. התכנים לא היו פשוטים עבורן. בסוף הגעתי להוצאת כריכה של ליאורה פרידן וקיבלתי כתף חמה. העורך הספרותי אורי שרון ליווה כל מילה ומשפט, וגם המליץ לי לכוון את הטקסט לגיל של כיתות ג'-ו', ולא לצעירים יותר.
מתברר שההחלטה הייתה נכונה, והביקורות שאני מקבלת על הספר טובות ומרגשות מאוד. ילדים ממש מתחברים לזה, ובעקבותיהם גם ההורים. לקח לי שלוש שנים להוציא אותו, ומתברר שהיה שווה. גם ספר יכול לעשות שינוי תודעתי, ואם זה יקרה - באתי על שכרי".
