אני שונא את חנוכה. חג משפחה קוראים לו. כולם יחד, מדליקים נרות, שרים ושמחים, ובנר הראשון מחלקים מתנות. אז מה רע לי כל כך? מה יש כאן לא לאהוב?
1 צפייה בגלריה
אמא לקחה אותי על הידיים ישר הביתה. ומה בבית? גם סופגניות - של השכנות. צילום המחשה: שאטרסטוק
אמא אף פעם לא הצליחה לארגן מפגש של כל המשפחה. זה די צפוי, כי מגיל מסוים כל הילדים בקיבוץ כבר עצמאים. באים לארוחת ארבע של עשר דקות, קצת לחם עם ממרח שוקולד, וממהרים לצאת. את ארוחת הערב אוכלים בחדר האוכל עם כל החבר'ה, אחר כך הולכים למגרש הספורט, ומשם לבית הילדים - לישון. רק הקטנים נמצאים אחר הצוהריים בבית עד ההשכבה.
בחנוכה יש מפגש של כל המשפחה. חמשת האחים והאחות - נוכחות מלאה. שני אחיי הגדולים בוגרים, וכבר לומדים בבית הספר התיכון. שני אחיי הצעירים ואחותי אומנם עוד קטנים, אך משתלבים היטב בפעילות המשפחתית. ההרכב המלא העניק סיבה מספקת לבלות יחד.
בשנת 1966, בנר ראשון של חנוכה, ערב חורפי וקריר, הוציא אבא קופסת גפרורים, רשם בסְפרות גדולות על כל צלע מספר, והזכיר את הכללים: "ניסיון אחד בלבד, אמא אחראית לרשום את הניקוד. צבירת הנקודות - לפי המספר שנחשף מלמעלה".
כל אחד בתורו העיף את הקופסה באגודל המתחככת בחוזקה באצבע. התנועה מייצרת עוצמה ומאיצה את הקופסה כלפי מעלה. אם היא נחתה על השולחן, הוא זכה במספר הנקודות הרשום על הצלע שנחשפה. שיחקנו על מטבעות של גרוש ועל בוטנים. הסיבוב הראשון עבר בשקט יחסי. הסיבוב השני כבר היה בתחבולות.
כשהגיעה הקופסה לאחי הבכור, הוא העמיד אותה על קצה השולחן, ו... הפלא ופלא - הוא היחיד שהצליח להעמידה במאונך עם מספר הנקודות הרב ביותר. ידיו נשלחו למרכז השולחן והחלו לגרוף את ערימת המטבעות לעברו. לפתע לפתה יד בחוזקה את היד הגורפת, ונשמעה קריאה חזקה: "רמאי! הקופסה לא נחתה על השולחן אלא על הקצה!"
אבא תמיד הרגיע רוחות סוערות. כדי להפריד ולפייס בינינו, ביקש מאחי לצאת ולבדוק את כמות הגשמים שירדו עד עכשיו. על הדשא עמד דלי באופן קבוע, וכך היה מודד את כמות המשקעים. מידע זה היה חיוני מאוד עבורו לחישוב כמויות המים שצריך היה להפנות לשדות.
כשחזר אחי ובישר על כמות גדולה של משקעים, שמח אבא כמו ילד שבזה הרגע קיבל מעות חנוכה. "זו סיבה טובה לחלק את הבוטנים ואת המטבעות שווה בשווה בין כולם", הכריז.
בינתיים רכנה אמא, סינר למותניה, אל הפתילייה, והטילה עיגולי בצק לתוך סיר שמן רותח. היא שמעה היטב את טריקת הדלת וידעה שאיני מסוגל לסבול את הריח. יצאתי במהירות למגרש הספורט, רחוק ככל האפשר מהריחות הגורמים כאב ראש.
מצאתי את עצמי מכדרר שעות ארוכות ומתמסר עם קרש הסל. לקלוע אף פעם לא הצלחתי, גם כשלא עמד אף אחד ביני לבין הסל. לא הפריעה לי העובדה שאני לבדי.
השקט עשה לי טוב. השאלות שהיו ממטירים עליי היו תמיד עוקצניות ומרגיזות: "מה קורה לך? מה זאת אומרת לא אוהב סופגניות? מה זאת אומרת שונא לביבות?"
למחרת ניסתה אמא לדבר על ליבי. כל ניסיונותיה להשאיר אותי בבית עלו בתוהו. לא הצלחתי להסביר לה, ובעצם גם לעצמי, מהיכן באה לי השריטה הזו. אמא תפסה אותי בשולי חולצתי, והכריחה אותי לשמוע את סיפורה. כאילו היתה לי ברירה. רק לאחר ששמעתי את הסיפור הבנתי שבעצם בו טמונה הסיבה לשנאת המטוגנים.
***
"דצמבר 1954 היה גשום וקר", החלה אמא בסיפורה, "חורף שלא אשכח במהרה. אבא ניגש לטקס הדלקת תנור הפיירסייד. הוא שמע בקול החצרן, שאמר להדליק את הפתילה החדשה מחוץ לבית, כי הסירחון חזק ורעיל.
לאחר מספר דקות הכניס את התנור לסלון הקטן ומייד פתח חלון, שייכנס אוויר צח. כהרגלי, ישבתי על הספה וסרגתי סוודר קטן. גליל הצמר הוורוד התגלגל על הרצפה. אבא התכופף מייד להרימו, אבל אמרתי לו שיעזוב, כי נמוך יותר הוא לא ייפול. צחקתי, הייתי במצב רוח טוב. הייתי צריכה ללדת אותך, בנר ראשון של חנוכה".
כאן עזבתי את אמי ואת סיפורה, ושקעתי בזיכרונות. סליחה, בתרחישים.
שמעתי דו־שיח, למרות המים שהציפו את אוזניי. תחילה היו הקולות עמומים משהו. התכווצתי לי בתוך הרחם בתנוחת עובר ונצמדתי לדופן. שמעתי נשימות ושאיפות בקצב אחיד. כנראה שאמא עצרה ממלאכת הסריגה.
"לא אצליח להחזיק מעמד עד נר ראשון של חנוכה", היה קולה חלש ויגע.
"אבל את חייבת, תשתדלי! נשארו פחות מעשרה ימים", התחנן אבא באכזבה.
"אין סיכוי. לא עשרה, לא חמישה, ואפילו לא יום. היא לא נותנת לי מנוחה שם בתוך הבטן".
לאחר מספר דקות של שתיקה ראיתי בעיני רוחי את ידו של אבא מחזיקה בידה של אמי המונחת על ביטנה, כי שמעתי אותו קרוב אליי. "אין דבר, שיהיה כך. בכל מקרה, כפי שסיכמנו, את ימי ההולדת שלה נחגוג בכל שנה ושנה בנר ראשון. כי חייבים לחסוך. מתנה אחת עבור שני האירועים".
הסמקתי כולי מזעם, ולא הצלחתי להוציא מילה מפי. טוב, נסו אתם לדבר כשאתם מתחת לפני המים. גם רוצים לחסוך עליי, וגם - גרוע יותר - חושבים אותי לבת. התחלתי לבעוט ימינה ושמאלה. הם כבר ירגישו בנחת רגליי.
אמא מפסיקה את שטף סיפורה ומלטפת את ידי. "שמע, אתה בעטת בי. הייתי בטוחה שיוצאת לי שחקנית כדורגל". קולה של אמא הלך והתעמעם בראשי, והמשכתי בתרחישיי.
שמעתי את אמי נאנחת ומקטרת. "מה היא בועטת, הילדה הזאת? היא כאילו מבינה אותנו ומורדת", צחקקה חלושות. "אני הולכת למיטה. יש לי הרגשה שמחר, בערב שבת, אני בחדר הלידה. אם זה באמת יקרה, אתה תישאר בבית עם הילדים, וביום ראשון תבוא לבקר".
שעות הבוקר של יום שישי הן השעות העמוסות ביותר בקיבוץ. מצד אחד, יום עבודה רגיל. ומצד שני, הכנות לשבת. צריך להספיק הכל - החל מעריכת שולחנות לשבת, ועד כיסוי הכותנה שלא מכבר נקטפה והודקה היטב בתוך עגלות הרשת. צריך לעטוף אותם היטב שלא יינזקו בגשם.
מחסן הבגדים עסוק מעל ומעבר. צריך לגהץ את הבגדים, לקפלם ולהניח בתא האישי של החבר לפי המספר על הבגד. החברים כבר מתחילים להגיע ולקחת את הכביסה הביתה.
הריחות מהמאפייה מתפזרים בכל הקיבוץ. האופים מפרידים את עוגות השבת ואת החלות מהמגשים השחורים, ומובילים אותן בעגלה אחר כבוד למטבח.
הגשם החל שוב לזרזף, ושלוליות נקוו בכל מקום. הן משכו את תשומת ליבם של הילדים החוזרים מבית הספר. הם לא התאפקו, ונכנסו אליהן בנעליהם הגבוהות, החדשות. המטפלת היקית הקפידה שהגרביים יהיו מקופלים כלפי מטה על הנעליים. הם לא חשבו כלל על כעסה העתיד לשטוף אותם תוך כדי שטיפת גופם במקלחת. היא בוודאי מחכה על קוצים בבית הילדים.
ילקוטי העור זרוקים בצד, צהלת הילדים נשמעת למרחוק, והם מתיזים זה על זה את מי השלולית. השמחה והצהלה הופרעו באחת כשהגיע במקרה היקה. "השתגעתם?" צווח. "תראו איך אתם נראים! קישטה, ומייד!"
אחסוך מכם את המנה שחטפנו בבית הילדים. רק מלמולה החוזר ונשנה של המטפלת נשמע: "איך אספיק? איך אספיק גם לקלח את כולם וגם לדאוג שיתלבשו? יאללה, ללבוש בגדי שבת, עוד רגע הולכים הביתה". באותם רגעים היה מסוכן להוציא הגה מהפה.
***
כמו צב ים העולה מהמים לקחת אוויר. גם אני צלול לרגע מדי פעם בפעם, מתנער ומבין שאני עדיין מקשיב לסיפורה של אמי. "אתה צריך להבין. היינו בטוחים שהפעם זו בת. אבל כמובן שמחנו עם כל מה שיֵצא".
צללתי מהר חזרה.
באותן שעות, כשכל המשק כמרקחה, התרוצץ אבא וחיפש טרמפ לקפלן. אמא שכבה בבית וספרה צירים. אני באמבטיה שלי, נלחץ לקרקעית עם כל ציר ומתכנן הפתעות.
רעש מנוע הרכב מילט מאמא אנחת רווחה. ידוע שמשאב הרכבים בקיבוץ מצוי בחוסר משווע. יולדות רבות לא הספיקו להגיע בזמן לחדר הלידה, ונאלצו ללדת בבית בעזרת האחות, משהו שאמא לא רצתה לחוות.
בידה האחת החזיקה בבטנה, ובידה השנייה נעזרה באבא. הוא הוביל אותה למושב האחורי של הרכב המסחרי, היחיד שהיה פנוי. "שיהיה בהצלחה, יקירה. ניפגש בצאת השבת או ביום ראשון", נפרד ממנה במילים קצרות, ואנחנו התחלנו במסע.
מערכת הקפיצים של הרכב נועדה למסעות יותר מאשר לאישה הרה או לי. עד היום יש לי בחילות בנסיעות. הנהג הגן בחירוף נפש על רכבו כאילו היה זה בנו, וקילל בקול רם את הכביש המשובש. הוא התנצל שוב ושוב, הביט במראה, ראה בסבלה של אמי ונד בראשו. "כבר מגיעים, תחזיקי מעמד". הייתי בטוח שהוא לא רצה להסתבך עם לידה בדרך. לכן הוא נסע מהר, ואנחנו קפצנו.
שוב עליתי לרגע לשאוף אוויר. "אני כבר מסיימת את הסיפור, אבל חכה־חכה, תשמע מה קרה לנו בהמשך", ניסתה אמא לסקרן אותי. לא הפרעתי לה, ולא השחלתי מילה. נתתי לה לזרום, ולעצמי שוב לשקוע.
"יופי, הגענו", שמעתי את הנהג מכריז בהקלה. ואז פתיחה וסגירה של דלת. "שיהיה במזל!" שמעתי אותו צועק מרחוק, וטרטור המנוע הלך והתרחק.
לעת ערב התחלתי לחוש לחצים עזים, כאילו איזה פותחן בקבוקים מנסה לחלץ אותי החוצה. לא בכל יום אני נולד מחדש. הנה זה בא, וזה הולך ומסתבך. הלחצים באו והלכו לחלופין, וככל שנעשו תכופים יותר, הם שאבו אותי עוד ועוד לתחתית.
לא יכולתי שלא להיזכר בדברי אבא אתמול. "אין דבר, שיהיה כך. בכל מקרה, כפי שסיכמנו, את ימי ההולדת שלה נחגוג בכל שנה ושנה בנר ראשון. כי חייבים לחסוך. מתנה אחת עבור שני האירועים".
אני לא סתם איזה פראייר, וקל מאוד להוציא אותי משלוותי. קונצים אני יודע לעשות היטב. ולכן פשוט הסתובבתי, נעמדתי בפיסוק רגליים, ומנעתי מהלחצים לשאוב אותי בעל כורחי.
לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת, החלה זרימת מים שנשטפו החוצה. התחיל להיות לי יבש, חם ומחניק. קשה היה לי לראות מבעד לפתח הצר, אך נראה שהחלה התפתחות קלה של פניקה שם בחוץ. החלו לטלטל אותי כאילו דהרו עם עגלה לאיזה כיוון בלתי נודע.
"לחדר ניתוח, דחוף!" שמעתי. לא הבנתי כל כך את המילים, אך הבנתי את הפנטומימה מסביב, ששידרה לחץ.
***
"אתה מבין?" ניערה אמא בעדינות את כתפי. "אתה היית בסכנת חיים. הרופאים אמרו לי: אין סיכוי שבתך תצא עם הרגליים ראשונות, היא חייבת לצאת עם הראש תחילה".
"עם הראש?" השבתי כאילו זה באמת העסיק אותי. כמעט אמרתי לה: אני מקשיב, אל תפריעי לי בתרחישים.
מהר, צריך לעשות משהו, חשבתי לעצמי, ומייד ביצעתי גלגול של 180 מעלות, והצצתי מתוך הפתח הצר. מה שראיתי לא בישר טובות, אך זה היה מאוחר מדי. כמו שהאפרוח מנקר ושובר את קליפת הביצה ואין לו דרך חזרה, זה גם היה המצב אצלי. צבתות ידיים אחזו בי ושלפו אותי החוצה, אל האוויר הצונן, אל מלחמות הקיום ורעש המונים.
דעו לכם, לא פלא שיש אלימות בבתי החולים. בי נשבעתי, אני עוד אבוא ואתבע את עלבוני מאותו איש בלבן שהרביץ לי וגרם לי לבכות. כולם מסביב צוחקים ושמחים, אז למה מכות, למה?
עטפו אותי בסמרטוט לבן, והניחו אותי בזרועותיה של אמי. היא מיהרה והפשיטה אותי, הסתכלה ובהתה לי בין הרגליים כלא מאמינה. כן אמא, זה אני. את צריכה להחליף את צבע הסוודר. אמא כמובן לא שמעה אותי. היא רק ארזה אותי בסמרטוט, נשכבה ברוגע וחייכה לעצמה, מבינה כבר את גודל האכזבה שהיא הולכת להנחיל לחברי הקיבוץ.
באותה שבת אחר הצהריים לא הייתה אמא עצובה כלל, ולא הבינה מדוע המנקה ההודית התיישבה לידה וניחמה אותה: "אל תדאגי, בפעם הבאה יהיה לך בן". "אבל נולד לי בן!" צעקה אמי בפראות של לביאה השומרת על גוריה. "אז למה בעלך לא בא לבקר אותך?!" שאלה ההודית בתמיהה. אמא נשמה לרווחה. היא היתה נטולת כוחות, ולא היה לה חשק לפתח את השיחה, לכן פשוט חייכה בהבנה להודית.
"אנחנו לא נוסעים בשבת", ענתה קצרות.
"אתה לא מקשיב לי. אתה לא רוצה לשמוע את הסוף?"
"לא־לא, תמשיכי. זה מסקרן מאוד, אף על פי שהסוף ידוע מראש".
"נו, אז מה אמרתי?" עשתה לי בוחן פתע.
"אמרת שיצאתי עם הראש, ואני אמרתי שהסוף ידוע מראש". שנינו צחקנו. אמא המשיכה בסיפורה, ואני המשכתי בשלי.
איתי בחדר היו עשרות תינוקות. שמחתי כל כך לפגוש שוב את אמי, כי בקול היה אפשר לתת אותי לאיזו אמא אחרת. הרגשתי שאמא עצובה. מוצאי שבת ואף אחד לא בא. לאבא אין איך להגיע לביקור. הצליח רק ליצור קשר טלפוני עם חדר היולדות, ולא תמיד עונים שם לטלפונים. בקוצר רוח של עבודה רבה פשוט אמרו לו: "היא מרגישה מצוין", וניתקו. שמח וטוב לב בישר האב המאושר לכולם: "סוף־סוף, אחרי שני בנים, היא נולדה ומרגישה טוב".
***
אילו היתה קבלת הפנים רק מעט צוננת מאכזבה - מילא. אבל מה זה הסירחון הזה בבית? ריח של שמן מעיק. אני רק בכיתי, רציתי לחזור מהר לרחם. השכנות החרוצות הכינו סופגניות. הרי עוד מעט חנוכה, ומה מתאים יותר לחג מסופגניות ריחניות?
נכון, אבא לא מרט את שערות ראשו, ואפילו היו לו שעות של נחת כשאיחלו לו מזל טוב. אך כשהיקה אמר לו: "נו, תראה את חצי הכוס המלאה, לפחות אתה כבר מכיר את המוהל", זה כבר קצת הדאיג אותו, כי לפתע ירד לו האסימון. הברית בשבת קודש, וצריך לארח את המוהל לכל השבת. אותו ואת כל משפחתו.
זה הזכיר לו אירוע מסעיר שקרה בילדותו. אביו היה מוהל בעל כישרון מבורך. הוא היה גם שוחט וגם חזן. יום אחד הגיעה לאוזניו שמועה שעיירה קטנה בשם סנטמיקולש ברומניה מחפשת אדם בעל כישורים כמו שלו בדיוק.
אבל העיירה היתה במשבר כלכלי, ולכן הציבה תנאי שבעל התפקיד יהיה ללא ילדים. סבא לא התייאש וניגש לוועדה. לשאלתם "יש לך ילדים"? ענה בלי להתבלבל: "ניין (מילה שביידיש פירושה לא, אבל גם תשע). מה היתה גדולה תדהמתם כשהגיעה כל החמולה.
רק לא ניין, רק לא ניין, דיבר אבא לעצמו שוב ושוב. בית הכנסת, מבנה גבוה וחדש. "הברית הראשונה בבית הכנסת היתה שלך", יזכירו לי לימים. אותי זה כמובן הרגיז. כאילו אין לי תכונות טובות אחרות חוץ מהעובדה הזאת.
כאב זו לא מילה. זו מילה ועוד איך (תרתי משמע). צרחתי מכאבים. לאחר התפילה התכנסו כולם לארוחת הבוקר המשותפת, המוהל בראש השולחן, וסביבו כל משפחתו, מסתודד עם אבי ביידיש, כנראה לא רצה שאבין. אבל אני, שסקרן הייתי עוד מרחם אמי, הבנתי מייד. הוא השוויץ. "תראה איך הצלחתי להרגיע את הקטן. קצת יין, והוא ישן כמו תינוק".
זה היה יכול להיות מדויק ונכון, עד לאותו הרגע שבו הכניסו את הקינוח. ניחשתם נכון, סופגניות!
שום יין לא הצליח להרגיע אותי. אמא לקחה אותי על הידיים ישר הביתה. ומה בבית? גם סופגניות - של השכנות. אמא ערסלה אותי ושרה: "סופגנייה לי, סופגנייה, חמימה וטעימה".
הרגשתי מרפק במותן. "עד היום אני לא יכולה להבין, אז למה לא הפסקת לבכות במשך כל החג?" ואני רק אמרתי בשקט: "אני שונא את חנוכה. שונא סופגניות ולביבות".
כשגדלתי, הבנתי. הייתי כבר בן ארבע כשנולד אחי. כן, הבנתי בדיוק מדוע כששאלו את אבי כמה ילדים יש לך, הוא ענה מבלי למצמץ: "שלושה בנים ובן".
